"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

אז לפני שאני מתחילה סבב הקריאה בבלוגים שלכם, שכנראה יימשך עד שאלך לישון כי לא הייתי פה כמה ימים ואני כבר מרגישה שהבלוגיספרה התקדמה בצעדי ענק בלעדי *בדיוק כמו שהעולם ימשיך להסתובב אחרי שאלך..יש בזה משהו קצת עצוב. שהסיפור שלך נחתם, והעולם ממשיך להסתובב, אתה נכחדת, והעולם ממשיך להסתובב, אבל נשאיר מחשבות מדכאות אלו לזמן אחר :)*. לפני זה, אני אעצור לרגע הכל ואכתוב את הפוסט שניסיתי להתחיל כל כך הרבה פעמים בימים האחרונים ופשוט לא הספקתי.

אני מרגישה שהגעתי לאיזשהו איזון. לא לגמרי, אבל ההרגשה הפנימית שלי יותר מאוזנת, יש לי יותר שליטה על החיים שלי. ועשיתי יותר ממה שעשיתי בדרך כלל בחודשים האחרונים, בלי כל חשש.

דברים שבחודשים האחרונים, בעיקר מסוף אוגוסט 2012, דרשו ממני מאמץ ולפעמים הייתי מוותרת ובורחת מהם באו לי בטבעיות בימים האחרונים. אני לא מדברת על דברים גדולים, אני מדברת על נצחונות קטנים שלי על החרדה המעייפת הזאת שהייתה לי. למען האמת, לא היה לי התקף חרדה כבר כמה זמן. אני לא יכולה לשים את האצבע בדיוק על מתי, אבל מזמן לא דפק לי הלב נורא חזק, או הייתי לחוצה נורא - ברמה שלא יכולתי יותר. יש לי קצת מחשבות שההתקפים האלה כנראה השאירו את צלקתם בי. אני עדיין חוששת מדברים, אבל הלב שלי לא מואץ, והבטן שלי פחות מתקפלת. ואם היא מתקפלת אז אני מוצאת פיתרון ואני לא לחוצה.

בימים האחרונים הלכתי לסרט עם חברה, משם ישבנו בבית קפה והלכתי בספונטניות לארוחה בבית שלה. לא היה קורה אם הייתי במצב שלי בספטמבר. ביום שבת תכננו לנסוע להרי ירושלים לעשות טיול וישר הסכמתי. זה ישמע מעט מצחיק בשביל מי שלא מבין את מה שעברתי, אבל הרגשתי נועזת. אין שירותים בטבע, אין לאן לברוח. יש אותי וחברים וטבע ירוק של אחרי הגשמים. ואני הסכמתי בכזאת קלות לקבל את כל זה ולהתמודד. בסוף ויתרנו על זה, אני אפילו לא יודעת למה, אבל נסענו ליפו וטיילנו והיה לי כיף כל כך :) לא ניגשתי לשירותים אפילו פעם אחת, לא חשבתי על זה ב-כ-ל-ל. ולזה בדיוק אני מתכוונת בכך שאני אומרת שהדברים באו לי יותר בטבעיות.

יום שבת רק השתדרג שאחרי הטיול התלבטתי אם לישון או לא, הצצתי בפייסבוק ויוהן שלח הודעה שנמשכה לשיחה של שעתיים וחצי בסקייפ, הוא עם ספל תה אכול קנאה על היין שאני שתיתי מארוחת הצהריים. השיחה הזאת משמעותית עבורי, לא בגלל משך השיחה, אני רגילה כבר לדבר איתו שעות, אבל בגלל הנושאים שלה. דיברנו על מ-ל-א נושאים אישיים יותר, כאלה שפותחים בפני מעגל חברים מצומצם יותר. זה גרם לי קצת לראות אותו באור שונה :)

ממזמן כתבתי ביומן של החוליה חופש על יום ראשון, מבלי לדעת באמת למה בחרתי את התאריך הזה. לא הייתה לי שום תוכנית לגבי מה לעשות עם היום הזה. התעוררתי בבוקר ופשוט הייתי לי שעה במיטה, מתפנקת על כל החופש והשמש שנכנסה לחדרי מבעד לתריסים. מתחתי כמה אצבעות וקמתי כעבור כמה זמן כדי לנקות קצת את החדר והשירותים שזנחתי בסופ"ש. ומשם הכל היה ספונטני ורגיל. עשיתי דברים רגילים של אדם רגיל וזה הרגיש נורא טוב. היו לי נעליים שהייתי צריכה להביא לתיקון אצל הסנדלר, אז אחרי שהשארתי אותן שם, החלטתי לעבור אצל הקוסמטיקאית שלי ולהביא לה את רשימת הקלאסיקות והספרים המומלצים שהכנתי עבורה ובדרך אליה עברתי ליד דוכן פרחים, הורדים נראו כל כך אדומים ויפים ביום היפה שהיה שפשוט הייתי מוכרחה לקנות. אז בגלל שיש לי קשר מיוחד עם הקוסמטיקאית שלי, ואני נורא אוהבת אותה, קניתי לה ורד, כי ידעתי שהיא תעריך את זה, כמו שהיא אכן עשתה :)

הייתי אמורה ללכת לסרט עם אחותי אבל היא חזרה מבדיקת שמיעה והתעצבנה על כל העולם בגלל שטויות. היא צריכה מכשיר כי היא לא שומעת טוב, וה נושא רגיש אצלה אז העדפתי לא להתקרב כל כך באותו הרגע ולתת לה זמן עם עצמה. התוכנית היחידה ליום חופש הזה התבטלה לה בין רגע, ובכל זאת החלטתי לא לבזבז את היום בקריאה במיטה. אז בזבזתי שעות הצהריים בדשא ליד הבית שלי, עם ספר,שמש, קלמנטינה וכתבתי ליוהן מכתב דיי יפה.

בשאר היום פשוט הלכתי ברגל, זרמתי לשעת סקייפ עם יוהן, וביליתי בגפי את כל הערב כי כל המשפחה שלי הלכה לאופרה *ולי לא קנו כרטיס כי לא ידעתי בכלל מה יהיה איתי ביום הזה והם קנו ממזמן*. זה היה יום חופש מעולה, הייתי צריכה את היום לבד הזה שלי. כי גם בסופי שבוע לא עוזבים אותי בשקט, והמשפחה שלי תמיד מדברת איתי וכמעט אף פעם לא נותנת לי את הלבד שאני צריכה. אז היום חופש הזה היה בין הטובים שלקחתי. :)

ביום שני דבקתי בנוהל הספונטני שלי. היה לי יום מזעזע בלשכה, ריכוז כל ערסי מדינת ישראל עלה לרגל ללשכת גיוס י-ם והחליט להשיב לי בקטנה את שנאתי היוקדת לגילאי הטיפשעשרה ולאנשים בכללי. עד שחולמנית באה והצילה את היום הזה מלהיות נוראי. ובערב היא באה לאסוף אותי והלכנו לאכול סושי. היה כל כך טעים ונעים! הרגשתי כאילו ראיתי חברה, בלי קשר לישראבלוג ולמרחבים האינטרנטיים שאנחנו בדרך כלל מתקשרות דרכם. חפירות עמוקות על החיים בסוף יום שני אחד באמצע שבוע סתמי. מה אפשר לבקש יותר מזה? סושי! וגם זה היה שם! :)

חוץ מזה, החיים שלי באמת לא מרגישים כאלה מעניינים. אבל אם פעם הייתי אומרת את המשפט הזה ומתכוונת לכך שהם משמימים ולא כיפים בעליל, היום הם לא מעניינים בקטע טוב. הם פשוט מהנים וזהו :)

בכל אופן, מה שאמרתי על הפרטיות והכל תקף גם ברגעים אלו ממש. הציקו לי במהלך הפוסט כמה פעמים וכבר הוציאו אותי מכל ריכוז כך שאיבדתי בכלל את הפואנטה.

לילה טוב