"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

זה אולי טיפשי אבל הכל טיפשי כשנדלקים על מישהו בצורה חזקה.

אולי יש 3,000 ק"מ שמפרידים בנינו ואולי לא ניפגש כל כך בזמן הקרוב, ואולי אני אפגע. אבל כל זה פשוט לא מעניין אותי. כי פגשתי מישהו שלפי דעתי פשוט מתאים לי. ויודעים מה, אני לא יכולה לקבוע את זה בוודאות, אבל מה שאני יכולה לקבוע בוודאות זה שהוא מזיז לי משהו בפנים. ההרגשה לגביו נהדרת, ויש לי איזו צביטת התרגשות כל פעם כשאני מדברת איתו, וכל פעם כשהוא נזכר בי ושולח הודעה. וכשהוא אומר משפטים כאלה כמו שכנראה יהיו לנו הרבה סרטים לראות ביחד כשאבוא זה מכווץ לי את הבטן. אבל כיווץ טוב של התרגשות ולא כזה של לחץ.

ואני מחייכת , למראית עין בלי סיבה, אבל חיוך של אמצע היום, בלי שאף אחד כל כך מבין למה אני מחייכת למכשיר פלאפון. וההתכתבות איתו בנסיעות חזור הביתה מעבירות לי את הנסיעה כאילו הייתה דקה במעלית, כאילו הלכתי מטר מהבית.

וסיגלתי לעצמי דפוס התנהגות חדש שלא שמתי לב אליו עד שאמא שלי העירה לי. מסתבר שכל פעם כשאני מגיעה הביתה, לא משנה אם בשישי בערב, אחרי בילוי, או שבת בערב, אני מסתכלת בתיבת דואר. מכוח ההרגל והציפייה שאולי עכשיו יש מכתב עבורי.

זה ידוע שאני שולחת יותר ממה שאני מקבלת, לכולם, אבל זה פחות אכפת לי כי אני נהנית מעצם הכתיבה וההכנה והשליחה. אבל כשהוא התקשר אלי ממרחק 3,000 ק"מ בשביל להגיד לי מזל טוב. ושלח לי מתנה אדירה שהשאירה אותי בפה פתוח עד עכשיו, אני פשוט נמסה. אין סוחרת, יש שלולית שפעם הייתה אני.

ואני מסוגלת לפנות את כל הסחות הדעת כדי לדבר איתו שעות בסקייפ. ואני מתרגשת שבשיחות האחרונות הוא חושף יותר מעצמו, יותר דברים שהעציבו אותו פתאום, שהעסיקו אותו, שאכזבו אותו קצת.

אני מתרגשת ואני לא יודעת איך להעביר לגמרי את ההרגשה שלי למילים מבלי שזה ישמע קיטש מטומטם.

אני רק מקווה שזה יהיה דו צדדי. אני רק מקווה שאולי פה זה יתגשם. שאולי האדם שנדלקתי עליו נדלק עלי בחזרה.

אני מקווה שזה לא יהיה כמו הרגע הזה שכולם מחייכים אליך, ואחרי שהסתכלת במראה וגיליתי שתקוע לך משהו בשיניים הבנת שצחקו עליך ולא איתך. או כמו הרגע שאתה בטוח שמישהו שנדלקת עליו בבר ניגש אליו ובשניה הוא משנה כיוון ובעצם חולף על פניך כאילו לא הבחין בקיומך. זה היה כל כך ברור שהוא בא, זה נראה כל כך נכון שמחייכים אליך. לא היה דבר אמיתי יותר וברור יותר מזה, ובכל זאת זו הייתה אשליה כמעט ריאליסטית לחלוטין ובשניה הפכת מאדם מרוגש לאדיוט מוחלט.

אבל לא אכפת לי לקחת את הסיכון במקרה הזה. אני פשוט מרגישה שזה כל כך זה!

ובכל זאת, אני משתדלת כמה שפחות לדבר עליו, למרות שלא יוצא לי, זה פשוט נפלט! אבל אני משתדלת כל כך להתאפק.

ואני משתדלת כל כך להשאיר את הדברים כמו שהם ולא לחפור יותר מידי לעומק עד שלא יקרה משהו אמיתי אחד שיבהיר לי הכל.

ובכל זאת, הייתי חייבת להוציא את זה כאן, כי זה פשוט מרגיש כל כך נכון!