"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

יום שישי בחיתוליו, רק שעה וחצי ממנו עברה ויש עוד את כולו לפני. וימי שישי מיוחדים לטעמי יותר מימי השבת. יש חגיגיות באוויר, אווירה חופשית, החנויות בחוץ פתוחות אך ממהרות להיסגר לקראת השבת שבפתח, בתי הקפה עמוסים בני אדם חופשיים, ועיתוני סוף השבוע גדושים גם בכתבות שלא עוסקות בבלאגן האיום ונורא שהולך כאן.

וככה אני מוצאת את עצמי, בימי השישי שאני לא עובדת, מעלעלת ב7 ימים וקוראת טורים קבועים ומוצאת משפטים שחלקם יחקקו בי לעד. כך יום שישי אחד קראתי כהרגלי את הטור של שלמה ארצי ונחקק בי משפט כל כך נכון אבל אני לא זוכרת את הניסוח המדוייק. משהו בסגנון של סדר חיצוני שנכנס פנימה. 

כל פעם שיש לי בלאגן בחיים אני ניגשת אל המזווה ומוציאה את הדלי הסחבה והמגב. עם חבילה של מגבונים לחים אני מתחילה קודם לנגב את האבק מהשולחן, מהחלון וממדפי הספרים. אני מרימה את הלפטופ, את מנורת השולחן, מזכרות וגלויות ממקומות מקסימים ומחוויות נהדרות, מנקה את כולם. אני מחליפה מצעים, שואבת אבק גם מהמיטה, וממתחת למיטה,ולבסוף עוברת פעמיים עם הסחבה והמגב ואז, אחרי מקלחת אני מרימה את גב המיטה ונשענת. שואפת לקרבי את ניחוח הנקיון שחודר אלי פנימה, ועושה לי סדר פנימי. בדיוק כמו ששלמה דאג לשתף אותנו.

אז היום עשיתי לי סדר כזה, ובעודי יושבת בחדר הנקי ומתקתקת על מקשי המקלדת אותיות המתגבשות למילים שמתגבשות לכדי קטע טקסט ממשי, אני לא מפסיקה לחשוב על ההארה שהייתה לי בצהריים ועל מעין חשק מוזר שבא בעקבותיה. הבנתי שאוטוטו אהפוך לסטודנטית,ואחיה במקום משלי. ובמהלך הקניות לביתי החדש בוודאי אקנה לי כרית אחת שתשמש אותי שם. וכנראה במעונות אשן במיטת יחיד. אבל המחשבה הזאת לא מתיישבת לצד הרצון שלי למצוא שם מישהו. מישהו לישון איתו בלילה, מישהו לתחזק ולהתחזק ממנו, מישהו לקשור קשר, מישהו לאהוב.

ואז חשבתי על זה שזה בכלל לא בא בסתירה. להפך. אני רוצה מישהו לחלוק איתו מיטת יחיד ולחלוק איתו כרית אחת בודדה. יש לי המון דברים לבד, עכשיו הגיע הזמן להוסיף קצת דברים של יחד. מוכנה לקשר אני מוכנה כבר שלוש שנים. בכל יום שעובר אני מרגישה מוכנה יותר מאי פעם. יש בי בגרות ורצון לתת ולאהוב וללמוד על בשרי אהבה ולא לקרוא עליה בספרים האהובים.

לפעמים אני חושבת שאני חושבת לי יותר מידי.

מתי יגיע הזמן לעשות את השינוי

ולהתחיל לבצע?