"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

בימים האחרונים אני תוהה יותר ויותר על הבלאגן הזה שהולך במדינה שלנו.

מכל כיוון מתקיפים אותנו.. מהבחוץ כמו מהבפנים..

אתמול הייתי עם אבא באוטו כשנשמעה האזעקה ופשוט המשכנו לנסוע והייתה אזעקה, והחננו , והייתה אזעקה, ונכנסנו לחדר המדרגות ונבהלתי כשראיתי שלוש בנות מסתתרות בבניין שלי. ואז שמעתי את הבומים ועליתי למעלה ונכנסתי הביתה כשבידי הייתה הפתעה מצחיקה ומיוחדת לאמא שנבלעה בייחודה עם כל המצב מסביב. וזה מרגיז אותי שאי אפשר להתרכז בדברים הקטנים והיפים של החיים כי הם נבלעים בכל הבלאגן האיום ונורא הזה. ולי אין זכות להתלונן, אני לא ממש קרובה אל הקו. אבל מה עם האנשים שחיים מציאות כזאת יומיומית.. ובעמוד ענן עוד נבהלתי מהאזעקות..אבל איפשהו התרגלתי והפעם נבהלתי יותר משלושת הבנות בחדר המדרגות מאשר מהטילים שיורדים עלינו..

נערים נרצחים באכזריות בזה אחר זה, התרעות לחטיפות.. אוי כמה שאני שונאת את המילה הזאת.. "התרעה".. שנמצאת איפשהו בכל הילדות שלי.. "אמא למה אסור ללכת לקניון עם החברות היום?" "יש התרעות לפיגועים ועכשיו חג/חופש/וואטאבר ויש שם מלא אנשים.." "שוב פעם ההתרעות האלה". דיאלוג בערך רגיל של אז..

זה מרגיש שרק כאן אמא יכולה להגיד משפטים כמו "יהודים! יהודים שרפו אותו! אחרי שבשואה שרפו יהודים!!" וזה מרגיש שרק כאן יש לנו עכשיו חדר חשוך ואטום שרק מחכה לצליל הראשון של האזעקה שנפזז אליו ונאטום את עצמנו בו..

ומה שהכי מעצבן אותי בכל העניין שזה מרגיש לי רגיל.. רגיל שבכל קיץ יש איום למלחמה, שגדלתי על מילים כמו "התראה" "מהומות" "יידוי אבנים" "פיגוע".

מרגיז אותי שגם הבפנים שלנו כל כך מלוכלך ומגעיל.. שחיתויות.. נשיא אנס, ראש ממשלה בכלא, שחיתות במשטרה.. ואז גם מבטלים חוק עזר שאיפשר למרכולים להיות פתוחים בתל אביב בשבת.. מה השלב הבא? לסגור מסעדות ובתי קפה בשבת? מה עם פאבים בשישי בערב? ואולי כבר נאסור על תנועת מכוניות לשמירה על קדושת השבת? סטאטוס קוו נמאסת! אני רוצה לחיות במדינה דמוקרטית! לא במדינה דתית שבמקום ללכת צעד קדימה הולכת עשרים אחורה..

אני מוצאת את עצמי חושבת יותר ויותר על הרצון שלי לגור באירופה, באמריקה, בניו זילנד אפילו! הרחק אי שם..בשקט שלי..בהתרכזות בדברים הטובים והחשובים בחיים.. בהעברת חיי בנועם ובשלווה ולא במלחמה ובאיום תמידי..