"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

דברים מתחילים להסתדר. כל העתיד המעורפל שלי מתחיל לקרום עור וגידים ולהיות יותר ברור.

קשה לי להאמין שבעוד חודש וחצי אמתח את רגלי ואצא מהבית. לא שרע לי פה, חלילה. אני אוהבת את הבית שלי אהבת אמת ואת המשפחה שלי אהבת נפש. אבל הגיע הזמן שלי, בתור גוזלית קטנה בת 21 *עם נפש קצת פחות גוזלית*, לפרוש כנפיים ולעוף. 

עדיין אחזור כל סוף שבוע, הבוסית שלי שאלה אם ארצה להישאר בבית המרקחת ולעבוד שבתות, והסכמתי לנסות. זה נשמע טוב מכדי לוותר על זה כבר מההתחלה. יהיה לי את כל השבוע ללמוד ולנצל גם את הזמן למפגשים חברתיים ועשיית כיף, ואת שישי לחופש ואת שבת לעבודה.. כמובן שזו בערך התאוריה, בפועל זה בטוח ישתנה.

יש לי כבר חדר במעונות, ובמקרה ,או שלא במקרה, יד הגורל, או מחשב האוניברסיטה, שם אותי בדירת ארבע שותפות, כאשר שתיים מתוכן הן החברות הכי טובות שלי.. עכשיו נותר רק לגלות מי הרביעית. 

הראש שלי כבר מלא בדברים שאני צריכה לקנות למקומי החדש. וההתרגשות בעיצומה.

אני מתגעגעת לשיעורי בית, אני מתגעגעת להרגיש שאני עושה משהו עם חיי, אני מתגעגעת ללהכיר אנשים חדשים, ואני מניחה שבאוניברסיטה אכיר הרבה אנשים חכמים, אינטיליגנטים ואוהבי ידע כמוני.

כולם מסביבי אומרים שאני נכנסת לתקופה כל כך יפה בחיים, ולי רק נותר להצמיד ידיים, לעצום עיניים ולקוות שהיא אכן תהיה כזאת.

אבל דברים מתחילים להסתדר, והעתיד מתחיל לקרום עור וגידים.. וזה מה שהכי מרגיע אותי.

זו המנגינה שהתנגנה לי באוזניים כשהלכתי ברחובות תל אביב בוקר אחד בשבוע שעבר,

והחלטתי להפוך את זה לסוג של תחביב כשאני הולכת לבד.

המנגינה גורמת לאנשים ללכת בקצב מסויים בעייניך, 

וגורמת לך לחשוב ולהבין

שכל אחד טומן בחובו

סיפור.