"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

ערב שישי נוסף עוד מעט יגיע לקיצו, או שמא הוא רק יתחיל. "היום אשאר ערה עד מאוחר" אני אומרת לעצמי. וכשכבר מאוחר אני שואלת "עבור מה? עבור עמוס עוז וסיפורו על אהבה וחושך? עבור לימודי עוד כמה מילים ותחביר בגרמנית? עבור מחשבות לעת לילה? עבור עוד סרט צרפתי? אין מה לעשות, להיות ערה עבור מישהו שווה פי כמה וכמה בשביל להיות ערה עבור כל דבר אחר בעולם".

יש ימים שמחשבות פילוסופיות ממלאות תחילה את לבי, אחר כך מתורגמות למילים במוחי ולפעמים יוצאות החוצה דרך פי ודרך ידי, ולפעמים נעלמות אי שם.

אחד הדברים השנואים עלי זה להתוודות שאני צריכה מישהו, חבר, אהבה, התעניינות. אני שונאת את זה מכמה סיבות כאשר העיקרית שבהן היא שזה פשוט מכניס אותי למצב רוח מדוכדך. הסיבה האחרת היא שאני מרגישה קצת פתטית. קצת כמו ילדה שעולמה הצבוע בגוונים של ורוד נעכר לפתע, כאשר הוא היה אמור להיעכר עוד מזמן..

אני הולכת ומטיפה לעולם כמה חשוב לעשות דברים עבור עצמך כדי להיות באמת שלם ומאושר. אני אומרת לכולם שהם עצמם במקום הראשון, והם צריכים לעבוד על עצמם ולטפח את עצמם כדי שיוכלו לטפח אחרים ממקום שלם. כשאתה מתוחזק אתה יכול לתחזק. כשאתה רקוב דבר טוב לא ינבוט מזה.

אתמול בבוקר, לפני העבודה, ראיתי סרט צרפתי מקסים, שנות החמישים, בחורה בשם רוז, תחרות הקלדות, בוס שמקבל אותה לביתו, קצת מצחיק, קצת רומנטי, קצת מיני, כמו רוב הסרטים הצרפתיים האהובים עלי. והייתה שם סצנה שקשה לי לתאר במילים, אבל היא כל הזמן מסתובבת לי בראש, כי נסחפתי עם הסרט, והסצנה ההיא הציפה בי רגש שלא צף שם מזמן. בזמן הכתוביות בסוף עצמתי עיניים ונרדמתי כשחשבתי על אותן כמה שניות, ואני בטוחה שחיוך קל התנוסס על פני.

אני רוצה לעשות ולהספיק המון דברים. אבל כרגע אני מודה, הרצון הכי חזק זה להיות מתוקה של מישהו, ולא מתוקה של אף אחד.