"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

אני יושבת בחדרי הקטן כרגע, שומעת מוסיקה בגלגל"צ, ערה כבר שעתיים ובעוד עשרים דקות בדיוק אצא לסמן וי על עוד מבחן ולעבור להבא.

כך זה סטודנט בתקופת מבחנים. כל הסטיגמות נכונות: יושבים המון, נכנסים לגיחות בפייסבוק כל הזמן (התחלתי לעשות גיחות ל"אלכסון" אם כבר, אז לפחות שיהיה מעניין), כל הזמן רוצים לאכול, הקפאין זורם לדם ואחרי כל הקפה ששתיתם, הספורט היחיד שעושים הוא ריצות מהחדר לשירותים (למרות שבדירה שלי זה במרחק של צעד וחצי) ועושים הכל, אבל הכל, כדי לחמוק עד כמה שאפשר מהלמידה (כי איך אפשר לדחוס כל כך הרבה חומר בכל כך מעט זמן ולא להשתגע ולרצות לברוח בכל רגע ורגע נתון?)

אבל יש גם משהו נחמד בתקופת מבחנים. החלטתי להישאר בחדרי הקטן כאן, ולא לחזור הביתה במשך כל החודש, והמקום הזה ממש נהפך לי לבייתי ונעים. המשפחה באה לבקר אותי כל שישי, ואנחנו אוכלים ביחד ומעריכים את הזמן היקר שלנו.. אני כל כך אוהבת שהם באים לדירה ורואים שהיא מסודרת ונקייה ושיש לי הכל, ושאני דואגת לעצמי ושאני עצמאית ומתפקדת כמו שצריך. בשישי האחרון ישבנו ארבע שעות במסעדה, והזמן עבר כל כך מהר שבכלל לא הרגשנו. *אני מניחה שהמלצרים הרגישו את זה בשבילנו ;)*.

אני מבשלת פה, ועושה כביסה, ואוכלת ארוחות שישי אינטימיות עם השותפות, וזה מחמם ונחמד. ואני מגלה רק עכשיו את כל היתרונות בלגור עם חברה טובה. אני מניחה שחלק מההרגשה הבייתית היא גם בזכותה. כי כששתינו פה, כל אחת אמנם יושבת בחדר ולומדת למשהו אחר, אבל הדלתות פתוחות, ומדברים מידי פעם, ותמיד יש לך תמיכה נפשית כשאת צריכה, או עם מי לעשות הפסקת תה ועוגיה. 

התקופת מבחנים מייאשת ומהנה בו זמנית, אבל היא בעיקר גורמת למקום הזה להרגיש כמו בית, ולי להרגיש קצת כמו ציפור שסוף סוף פרשה כנפיים ועפה מהקן.

רק משהו בכתיבה שלי נחסם, אני מרגישה שלוקח לי שעה לחשוב על מילים, במקום שהן יצאו ממני באופן אינסטנקטיבי.. אולי אני צריכה קצת להשקיע ולכתוב יותר..