בדרך כלל בערב יום השואה, אני מתכנסת בבית, מול הטלוויזיה ורואה את כל העדויות, את הסרטים, סרטי תעודה וסרטים הוליוודים המבוססים על סיפורים אמיתיים.
הפעם, לצערי, אני לא יכולה. אני בדירה שלי, ואין לי טלוויזיה, ראיתי כמה עדויות דרך המחשב, אבל זה לא אותו הדבר.. יש לי בוחן גדול בעוד יום וחצי, וגם מחר לא אוכל להקדיש את מלוא תשומת ליבי לזכרון השואה.
אני זוכרת כל הזמן, זו לא הבעיה, אבל יש לזכור, ויש לזכור ולהרגיש את זה מבפנים.
ודווקא ביום השואה הזה, הכי כבד לי בלב. ולא בגלל המראות, ולא בגלל הסיפורים. בגלל ההבנה שנחתה עלי, ונחתה על רבים עוד קודם, שעוד מעט כבר לא יהיה. לא יהיה מי שיספר, ולא יהיה מי שיתעניין אפילו בעדויות. אולי את הדור הבא זה כבר פחות יעניין, ואת הדור אחריהם עוד פחות ופחות. רחוק מהעין רחוק מהלב. והשואה תיכנס לדפי ההיסטוריה, כמו שמלחמות רבות אחרות, עקובות מדם גם הן, נכנסו כבר ממזמן. אף אחד לא ממש בוכה על מלחמת העולם הראשונה, ואת אף אחד לא מעניינת מלחמת הבורים בדרום אפריקה שהתרחשה לפני קצת יותר ממאה.. ככל שהזמן עובר, זה מתרחק מאיתנו, וגם אם יזכרו את זה, זה לא יהיה באותה עוצמה. (אני כמובן לא משווה את השואה לשום מלחמה אחרת..אלא רק מבחינת הזמן...)
אפילו פה בישראבלוג, שוטטתי קצת הערב, לא מצאתי הרבה פוסטים על השואה, כמו שהייתי מוצאת כאן לפני כמה שנים, בנושא החם אין תיוג ולו של בלוג אחד.
זה מאוד חורה לי, ועצוב.
אבל באותה מידה זה גם מאוד טבעי.
הזמן עובר,
ומרחיק זוועות כמו שמרחיק גם דברים טובים.
ועד שהתהליך הטבעי יקרה מעצמו
לפחות אפשר לנסות ולזכור
ולייחס חשיבות
ולהנחיל לדור הבא עד כמה שאפשר את הזיכרון.
לזכור ולא לשכוח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הסוחרת מונציה