"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

אני זוכרת עוד כשהייתי נערה צעירה הייתי אוהבת לקנות את עיתון Go ולחשוב שאני מבינה משהו באופנה, ולקרוא את הפינות הקבועות בעיתון ואת הכתבות המתחלפות.

אני זוכרת שאחת הכתבות עסקה בחיים עם שותפים, בדברים שמעצבנים בהם, או מגעילים בהם או מוזרים בהם.. ואיך מתמודדים עם שותף בעייתי..

בכללי השותפות שלי ממש סבבה. כל אחת עם הדברים שלה.. אנחנו לא משתפות הרבה דברים מעבר לחומרי ניקוי, נייר טואלט ונייר סופג.. וזה מצויין בעייני, כי ככל שמשתתפים יותר אנשים באותם דברים יכולים לצמוח יותר ריבים..אני מעדיפה את זה ככה. 

אבל השבוע הן הצליחו ממש להוציא אותי מדעתי.. לא קבענו כללים איך שנכנסנו לדירה.. קבענו כלל אחד פשוט: לנקות כל שבוע. בהתחלה ארבעתנו היינו מנקות ביחד, וכשהבנו שמבחינת לו"ז זה ממש לא הגיוני.. חילקנו את זה לשתיים. כך שתיים מנקות כל שבוע..  איכשהו יוצא שאני וחברה שלי מנקות תמיד בזמן שלנו, והשתיים האחרות תמיד מתחמקות באלגנטיות ודוחות את הנקיון לפחות לעוד שבוע נוסף.

הבית מלוכלך בטירוף.. יש את אותם כתמים בכיור, מלא שערות מתעופפות בבית כמו ערבות במדבר, האסלה נהייתה סגולה ולאף אחת לא היה אכפת והשיא שבשיאים מבחינתי: המקלחת שלנו התמלאה נמלים.. הרבה נמלים, שהתחילו להיכנס לכל חור במקלחת ובארוניות, ובכיור.. והם נכנסו גם לחדר של אחת השותפות (קצת מגעיל מצידי אם אגיד שמגיע לה?). 

אני לא מבינה אנשים לפעמים, ואת ההתנהלות שלהם.. שתי השותפות נשארו שבת, עם נמלים, ואף אחת לא טרחה לומר לי או לחברה שלי, שבאות מהבית, כדי שנביא K300 או משהו.. הן פשוט ריססו את הנמלים עם מטהר אוויר והשאירו אותן שוכבות שם!

אני הרמתי את הכפפה והשאלתי מחברה K300 והרגתי את הנמלים והפצרתי בהן שוב לנקות כבר..בסוף הן ניקו.. אבל דברים כאלה יכולים לשגע אותי..

אני לא חולת ניקיון..בבית יש לי גם מצבורי אבק דיי מטופחים, ואני לא כל כך דואגת שהבית יהיה מצוחצח..אבל פה, בגלל שאנחנו ארבע בנות שמשתמשות באותם מתקנים, מגעיל אותי להשתמש במשהו אם אני יודעת שלא ניקו אותו למעלה משבוע..

אני מחכה לרגע שארבעתנו נהיה בבית כדי פשוט להבהיר את זה שוב.. זה מרגיז שקבענו כלל אחד בבית וגם אותו קשה להן ליישם!

בכל מקרה, אני יותר מחכה שאמצא דירה , רק אני וחברה שלי, במחיר סביר, במיקום סביר, ושתהיה שם מכונת כביסה.. *לדברים טובים מתרגלים מהר*. ואני מקווה שארגיש שם יותר בנוח להזמין חברים ללמוד, ולשתות קפה, ולראות סרט.. כי במעונות אין הרגשה של בית, לא משנה כמה תמונות אשים על הקיר, וכמה שטויות בייתיות אשים על השולחן ועל המדף מעל המיטה.. זה לא יהיה בית.. זה יהיה מקום שעברו בו אנשים רבים לפני ויעברו גם אחרי..

תמוה בעייניי גם איך זה ייתכן שאני וחברה שלי גרות ביחד, ומאז אני רק מרגישה שהתרחקנו. אנחנו תחת אותה קורת גג פיסית, אבל בנפש משהו התרחק..

יש בזה משהו, שלפעמים ככל שהמרחק הפיזי קטן המרחק הנפשי רק הולך וגדל..

אני משערת שזה בגלל שהיא לא בבית הרבה, ואנחנו לא מרגישות בנוח לשבת ב"סלון" שלנו ולשתות קפה ולדבר.. וגם לי יש הרבה לימודים על הראש.. ובגלל שאנחנו גרות ביחד פתאום אנחנו יוצאות פחות.. 

אני מקווה שזו רק תקופה חולפת..וזה יעבור..

 ביום שבת יש יום הולדת לחברה, והיא ממש תכננה שנצא כמה חברות, ונעשה איזה מסלול בטבע, ונעשה קטיף או משהו.. ואין לי מושג מה עוד.. ואני ממש נלחצת מזה. אני מרגישה לא מוכנה לצאת לטבע.. קשה לי עם המחשבה שאין שם שירותים, ואני לא יודעת מה יהיה עם הבטן שלי. ואני כמובן לא רוצה שהיא תמנע ממני לעשות דברים, והיא לא מונעת.. אבל אני מרגישה עוד לא מוכנה לצאת לטבע..

כשדיברתי איתה הרגשתי שהא רוצה שאהיה ושהיא תתאכזב...והיא ועוד חברה הציעו לעשות משהו קרוב..אבל גם זה בטבע ומבחינתי זה אותו הדבר..

הבנתי שמי שלא חולה במשהו לא יכול לעולם לשים את עצמו בנעליו של האחר ולהבין מה עובר עליו...

אני לא מאשימה את חברות שלי, זה בסדר, וזה טבעי.. אבל הן לא בראש שלי כדי להבין את החשש שלי, ואת הכאבים, ואת הדחיפות שאני מרגישה לפעמים ואת הבהלה שזה גורם.. 

וזה בסדר, כי הן לא סובלות ממה שאני סובלת, ומי שסובל ממה שאני סובלת מבין.. 

אני חושבת שאפתור את הבעיה בעובדה שפשוט לא אוכל באותו היום.(וזה גם לא כל היום..רק מהבוקר עד אחר הצהריים ככה..) אם אין אוכל אין כאבי בטן.. אני אוכל משהו ממש קל ויהיה לי משהו בתיק, אבל אני לא אתפנק באיזה כריך מפתה עם גבינה וחביתה ועגבניה, או לא ממש אקנה לי ארוחת צהריים מפוצצת ומפנקת.. עדיף לוותר על זה ולאכול טוסט או חטיף אנרגיה.. ולשתות מים.. הרבה..

מזמן לא כתבתי..וזה מרגיש נפלא שוב לפרוק קצת את מה שיושב לי על הלב..

וכרגע יש כביסה שמחכה לי.. ועוד מעט שיעור וסרט..

הזמן קצר והמלאכה מרובה ;)