"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

"

החיים האלה לא נועדו לשוט על מי מנוחות. לפעמים הם נראים לי כל כך פשוטים ולפעמים הפשטות הזו מתגלה כקושי הכי גדול. קושי מוסתר ומסווה שהחיים רק מחכים שנגיע אליהם, ניתקע, נילחץ, נתעצבן, נלך עם הראש בקיר, כמעט ניכנע, ואולי נעבור ואולי נמשיך להיתקע.

שכבתי על יצועי בליל סערה, אישי כבר נרדם לידי, ואותי פקדו המחשבות. כמה קל להיכנס אליהן אחרי יום שלם של נסיעות בין הרים ירוקים עם פסגות מושלגות, עטופים בשכבות שיגנו עלינו מפני הקור, ומביטים אל האופק.  זה היה רעיון שלי, לטוס לאירופה, לשכור אוטו ופשוט לנסוע. בלי לתכנן יותר מידי, פשוט לנסוע, להנות מהזמן שלנו יחד שנאבד לו איפשהו בשגרת היומיום.

חשבתי על האדם שהייתי פעם ועל האדם שנהפכתי להיות. על החיילת האבודה שהשתגעה לה קצת, על הטיול לאיטליה עם חברה טובה ,ועל טיולים אין ספור עם המשפחה, על הנופים היפים שזכיתי לראות, על הגברים שכיבדו אותי במבט שהבעיר בי אש פנימית ואודם בלחיים, על התקופה הארוכה של הבדידות שגרמה לי להעריך יתר על המידה את כל ההיכרות עם בעלי. נזכרתי באקס, ותהיתי מה הוא עושה עכשיו בחייו, וכהרגל הזמן נזכרתי רק בטוב שהיה, נזכרתי באדם עם המילים היפות שכל מילה ממנו חדרה לליבי, והזמן שעבר הקשיח אותו, והמילים נותרו חסרות כל השפעה. נזכרתי באמא ואבא ובזמנים היפים של ילדותי. איך אהבתי ללכת עם אבי לקניות, לבחור ירקות, ולשים דברים בעגלה ולחלום על הרגע שיהיה לי בעל ומשפחה ואעשה את הקניות לבדי. איך אהבתי לצאת עם אמי לסיבוב בקניון שבמהלכו תמיד היא קנתה לי חולצה יפה ותמיד הסיבוב נגמר בישיבה בבית הקפה. אמא תמיד הזמינה קפה הפוך ואני תמיד הזמנתי מנה משמינה ואכלתי בהנאה, ואמא הסתכלה עלי ונהנתה לראות אותי נהנית בזכותה.

אני לא יודעת אילו מן המחשבות השרתה עלי נחת והכניסה אותי לשינה, אבל התעוררתי לבוקר קריר וסגריר, מיהרנו לצאת כי היה צפוי לרדת שלג ורצינו להספיק לנסוע קצת לפני. לאחר ספל קפה ולחמניה קשה עם חמאה וריבה, יצאנו לדרך. שמנו דיסק של שלמה ארצי, פינה של ארץ ישראל בנופים היפים של אירופה, וכל המילים מקבלות שם משמעות חדשה. נתנו לשלמה ארצי למלא את חלל המכונית, הגענו לשלב ביחסים שכבר כל כך נעים לשתוק ביחד.

"תוכל לעצור לי במקום הקרוב? אני ממש צריכה לשירותים" בעלי הנהן ועצר בעיירה הקרובה. יצאנו מהאוטו ונכנסתי אל המסעדה שלידה עצרנו. כשיצאתי ראיתי פתאום שהתחיל לרדת שלג. ובעלי עמד בסמוך למסעדה, על מדרגות העץ וחייך אלי.

מכל מחשבותיי מליל אמש עלה בי רק זיכרון אחד. בבית קפה עם אחותי, לפני כעשור היא סיפרה לי על רצונה להקים משפחה, להביא נכדים להורים המתבגרים שלנו, ולצאת בזוגות ולא יכולתי לעצור ולומר "ומה עם למצוא אהבה? ומתוך זה להקים את כל השאר".

חייכתי בחזרה ורצתי החוצה, נותנת לפתיתי השלג להקיף את כולי, להיתפס בשערי ולהרטיב את מעילי. הוא רץ אחרי וחיבק אותי חזק ונישק אותי בהתרגשות. הסתכלתי עליו מקרוב וחשבתי עד כמה ברת מזל אני, שזה האדם שאיתו כרתי ברית נישואים. ועם כמה שהחיים האלה קשים, יש רגעים שהם פשוטים, ולא במסווה של קושי. הם פשוט טובים, והם פשוט שלווים, והם פשוט שווים את כל השאר.

"