"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

הלו הלו :)

למען האמת, כל פעם כשאני רוצה לכתוב פוסט ולא יכולה באותו הרגע, אלא דוחה לאחר כך אני "מאבדת את זה" לא יודעת מה זה בדיוק "זה" אבל הוא נאבד. אולי זו ההתלהבות, הלהיטות לדבר על הנושא, הצורך לתעד אותו ביומן חיי. זה נאבד ושואב לי את כל המיץ מהכתיבה, שנהפכת ליבשה. *או שרק לי זה מרגיש ככה שהיא פחות זורמת?*.

אני מרגישה שמעטים הפוסטים שאני כותבת ממש מהלב. רבים הפוסטים שאני כותבת לשם התיעוד. אני אוהבת לחזור ולהיזכר בדברי שקרו לי בעבר וכבר הספקתי לשכוח.

אתמול בערב סוף סוף הגעתי לפגישה עם הפסיכותראפיסטית שלי, אחרי שבועיים וחצי שלא ראיתי אותה! כל כך הייתי צריכה את הפגישה הזאת! באמת שהרגשתי שזה הגיע כבר בול הזמן. לא הפסקתי לדבר ולפרוק איזו שעה את כל השבועיים וחצי האלה. גם סיפרתי לה על יוהן וזה כבר נראה לי פחות נורא וחסר תקווה כמו שפירשתי את זה. נשארנו לדבר עוד 20 דקות מעבר לזמן הפגישה, זה היה ממש נחמד מצידה :) אני גם מרגישה ממש טוב שיש לי את המקום הזה לפרוק ה-כ-ל ולדבר רק על עצמי. זה גורם לי פחות לדבר על עצמי בחוץ. כשדיברתי איתה וסיפרתי לה דברים גם הרגשתי שהיא מחייכת מלא במקומות שאמרתי כנראה איזה משהו שמצא חן בעינייה. אני באמת אוהבת את הקשר שלי איתה.

מהפגישה שם הגעתי למסקנה שבא לי להתנדב איפשהו. בעיקרון חשבתי להתנדב במקום עם כלבים שאני מכירה את הבעלים של אותו מקום, ואני מכירה כמה אנשים שמתנדבים שם. לבוא איזה יום בשבוע, או כמה שעות כדי לטפל בהם, להוציא אותם לטיולים, לעזור בכל דבר שאני יכולה במרכז הזה. והפסיכותראפיסטית אמרה שדווקא נראלה שמתאים לי משהו שהוא יותר עם אנשים. אבל אנשים עושים לי יותר עצוב מאשר בעלי חיים. אבל חשבתי להתעניין קצת בעירייה, אולי יש איזה ילד, ילדה עם איזה ליקוי שצריכים קצת עזרה. שמישהו יבוא אליהם, שעה שעתיים בשבוע וישחק איתם. זה יכול להיות אדיר! אני יכולה לבוא אל איזו נערה או ילדה ולעשות ממש כיף ביחד. נעשה צמות, ומלא דברים נשיים. אפשר לצייר ולהכין קומיקסים, מ-ל-א דברים יצירתיים כאלה, לקרוא סיפורים, לעזור בשיעורי בית. כ-ל דבר. אבל לא ילדים קטנים מידי. בא לי הפעם אנשים קצת יותר בוגרים. שאפשר לדבר איתם. אז אני אברר על זה החל מהרגע שיתפנה לי יותר זמן :)

והיום היה לי יום חופש, יצאתי לחדש את הדרכון שלי, ועכשיו יש לי תמונת פספורט נוראית נוספת לאוסף -_-" הפקידה לא זיהתה אותי התמונה של התעודת זהות שלי. פעם נראתי יותר טוב -_-" ואבא המקסים שלי אמר לי שזה בגלל שהשמנתי. *אבבבבבבבאאאאאאא!!! *

בכל אופן, הייתה גם מסיבת פרישה לאמא שלי מהעבודה שלה. אז כולנו באנו והפתענו אותה שם. היא הייתה בטוחה שאני בצבא כי קמתי בחמש וחצי והתלבשתי לצבא וברגע שהיא הלכה פשטתי את המדים וחזרתי לישון. גם שלחתי לה אסאמאס שבוז באמצע היום כמו שאני עושה מידי פעם כדי שלא תחשוד בכלום :) הצלחנו בגדול! אמא לי נכנסה לאולם וראתה אותנו ואת כל העובדים איתה ופשוט בכתה. ממש בכתה. אני גם כן כמעט נטפתי שם מהעיניים. וכל אחד שהקריא לה ברכה או שבכה או שכמעט בכה. זה היה ממש מרגש. אחותי הכינה לה גם מצגת עם מלא משפטים שהיא תמיד אומרת ותמונות. היה מלא כיבוד וכולם שרו ביחד את השיר שהיא הכי אוהבת של בועז שרעבי. יום החופש הזה שווה רק בגלל זה :)

בכל אופן, ביום חמישי הייתי בבדיקה לרגישות ללקטוז. בדיקה שלקחה לי ארבע שעות!! אז התקדמתי ממש ב"נשים קטנות" ונשפתי כל חצי שעה באיזה מכשיר. מסתבר שללקטוז אני לא רגישה. אבל היא הייתה מוכנה לעשות לי את הבדיקה החוזרת להליקובקטר באותו הרגע כדי שלא אחזור ביום ראשון, וכן כן, המנוול חזר לשכון בקיבה שלי. עמיד החיידק הזה! טיפול משולש של איזה שתי אנטיביוטיקות ונוגדי צרבת במשך שבועיים לא סילק אותו! גאד! אני צריכה שוב אנטיביוטיקה ועד אז חזרתי להרגיש את הבחילות הנוראיות שהחיידק הזה מביא איתו, את החולשה הכללית ואז הצרבות המזוויעות! לא יודעת מתי יהיה לי בכלל תור לרופא! אני ממש אשתדל להשיג לשבוע הזה, אני חייבת! אסור לדחות את הדבר הזה.

ולנושא האחרון שרציתי לסכם בו: יוהן. אני עדיין חושבת שהוא מהמם. אבל נרגעתי קצת בציפיות שלי. ולמען האמת יותר טוב לי ככה. אני עדיין חושבת עליו קצת ומשקיעה בו קצת יותר אבל עד גבול הטעם הטוב. למשל, אני כבר לא מדברת בעיקר עליו עם אחרים אלא משאירה לעצמי :) ועכשיו הוא גם חזר מהשבוע העמוס שלו ואמר שהוא יספר לי על כל השבוע הזה במכתב. והוא חזר לשלוח לי יותר הודעות , אז נחמד לי , והריחוק של השבוע עשה רק טוב :)

ולסיום עוד משהו אופטימי. אחרי שכבר כתבתי את זה איקס הציע לי נוסח אחר ומתאים יותר, אבל התעצלנתי, ולא היה לי כוח לעשות הכל מחדש :P

תהנו מהמשך הערב,

אני הלכתי לאכול

התעודדתי קצת מהפוסט הקודם. הייתי צריכה מתישהו קצת לחזור למציאות ואולי טוב שקיבלתי את הכאפה עכשיו ולא אחר כך כשהייתי נסחפת יותר מידי אחרי חלומות שכרגע הם באמת מיותרים. גם השבוע וחצי האלה שיוהן עסוק יותר בלימודים שלו ובקושי יש לו זמן לדבר איתי עושים לי קצת טוב כי נכנסתי לפרופורציה ויש לי יותר זמן לקרוא.

בימים האחרונים קצת חשבתי עם עצמי והגעתי למסקנה שאני ממש לא רוצה אף אחד כרגע. לא רוצה אהבה, לא רוצה זוגיות, לא רוצה שמישהו יתחיל איתי, לא רוצה לצאת לדייטים, לא רוצה שום דבר שקשור לתחום הזה. לפחות לא כרגע. לא רואה בזה שום טעם כשאני עוד לא מסודרת ושלמה עם עצמי ועם הבעיות שלי. טוב לי לבד כרגע. יש סביבי אנשים מדהימים. אני לא מרגישה בודדה. לא חסר לי כלום מבלבד ביטחון והעלמת בעיית הבטן הזאת או צמצומה לכדי משהו שלא יפריע לי יותר בכלל ביום יום.

מה שאני כן ממש צריכה זה את המפגש עם הפסיכותראפיסטית. אני מרגישה שאני ממש צריכה אותה כי כבר לא התראנו שבועיים אבל מחר בסוף אני לא אוכל להגיע אליה והפגישה התבטלה. ההורים שלי מכרו את האוטו והם מחכים שהאוטו החדש יגיע ואת המכונית השניה אחותי לוקחת ללימודים באותו היום. כשקבעתי את המפגש זה בכל לא היה צפוי ועכשיו הכל השתבש. חיפשתי תחבורה ציבורים אפילו, לא מצאתי בכלל. אחותי לא ויתרה על המכונית וההורים שלי גם תומכים בה על זה. כעסתי נורא, כי אני בקושי לוקחת את האוטו, באמת, אולי איזה פעם בשבוע, ביום שישי, אני משתמשת בו וגם זה בקושי. ועד שאני כל כך צריכה אותו. כל כך!

אז היום ניסיתי לקבוע לשבוע הבא ושוב יש את בעיית האוטו וכמעט אין שום יום מתאים. אז ההורים שלי רצו שאני אוותר גם בשבוע הבא. הבהרתי להם שאין מצב שאני מוותרת על זה. שאני חייבת את זה. ולאמא שלי יש את המשפט המעצבן "תדברי איתי" לא! היא יודעת עלי כמעט הכל, נכון, אבל אני ממש לא אדבר איתה על מה שאני רוצה לדבר שם. היא לא תשרוד את זה שאני חושבת על עצמי כאלה דברים נוראיים ושהביטחון שלי ברצפה. וחוץ מזה היא לא תכווין אותי כמו המטפלת שלי. אני לא סתם הולכת אליה לבזבז כסף. ואבא שלי גם כן אומר "צריכה, צריכה, תצטרכי גם ללמוד לחיות בלי להיות צריכה אותה". בסדר אני יודעת! אוף! אני באמצע טיפול, אני לא סיימתי את התהליך שלי, אני קודם אסיים אותו ולא אזדקק אותה יותר, זה כל הרעיון.

אבל לא זה עצבן אותי, עצבן אותי שהם רואים כמה זה חשוב לי. והם הרי ראו אותי בתקופה הכי שפלה שלי, שהסתגרתי בחדר כל הזמן ונשארתי במיטה בלי ללכת לצבא ובלי לצאת או לפגוש חברים. הם ראו כמה בכיתי וכמה התקשרתי אליהם בוכה וכמה לא חייכתי ולא כלום. ובכל זאת בכזאת קלות הם רוצים שאני אוותר ולא אראה אותה חודש!

בסוף הבנתי שרק בראשון בערב יהיה לי את האוטו אז קבעתי ואמא התחילה עכשיו הם הדאגה המטומטמת שלה וגרמה לי להרגיש כזאת חסרת עצמאות כמו ילדה בת 6. "מה תסעי לשם בחושך? לא , זה מסוכן" . כן אמא, יש לי שלוש שנים רשיון! אז סתרתי כל טענה שלה עם דוגמא טובה יותר שהשאירה אותה חסרת טענות נוספות.

אבל זה מרגיז אותי שהם מתייחסים אלי כמו אל ילדה קטנה לפעמים. אחרי שאמא החליטה שזה מסוכן לנסוע בחושך אבא ישר קפץ ואמר "תקבעי איתה יותר מאוחר, אני אבוא מהעבודה ואסע איתך" . בשביל מה?! יש לי רשיון, האוטו פנוי, אני אסע לבד! בסוף הם יכנעו, חסר להם שלא! באמת שאני לא הולכת לוותר על זה, ואני הולכת להתעקש על זה כל כך. שיבינו שהתבגרתי ומספיק להתייחס אלי כמו אל תינוקת!

מחר אני סוגרת שבת. התנדבתי היום להחליף מישהי שלא יכלה לשמור. זה מסתדר לי בול: כ-ל התוכניות שהיו לי התבטלו, אין לי כוח או חשק להיות כרגע בבית - לא מכוונה רעה, פשוט בא לי שקט מכולם ובבית אין לי תמיד שקט- , אני שומרת עם החברה שעוברת איתי הכל בחיים, אני לא אשמור כל חודש הבא ואני אהיה אחראית משמר ככה שאני לא אשמור בש.ג. לפחות למדתי קצת לתת תנאים לפני שאני מתנדבת לדברים כאלה. אני מתכוונת פשוט לקרוא שם, לכתוב ולסכם כמה דברים בשביל הפסיכותראפיסטית.

אני כבר מחכה למחר, בערב, כשכולם עפים כבר מהשלכה ולי יהיה סוף סוף קצת שקט.

וציור קצת אופטימי לסוף:

נשברתי BIG TIME עכשיו. היומיים האלו היו לי קשים. אולי מהצד זה באמת נשמע שאני סתם מגזימה עם התגובה שלי. זה גם מה שאני חושבת, אבל גאד דמט אני מרגישה שבין החשיבה שלי לרגשות יש נתק מוחלט כשזה בא בקונוטציה חיובית. כשזה בקונוטציה שלילית זה ישר מתחבר ואני גם חושבת וגם מרגישה רע ולהפך.

בכל אופן, גם הביטחון התערער לי לחלוטין *אין לי סבלנות כבר לעצמי, אני לא מסוגלת כבר לסבול את הפחדים המטופשים האלה, מי יהיה מוכן בכלל לסבול את כל המגרעות האלה ולהיות איתי?!זה כמו להכניס ראש בריא למיטה חולה, אפילו לעבוד בחנות אני לא אצליח כי זה ממש דומה לתורנות כיתות שאני עושה וכל כך סובלת ומפחדת ממנה. ושאר מחשבות דומות*. וגם אני מרגישה ממש רע כי התקררתי..ואין לי כבר כוח לאנשים, גם לא למשפחה שלי אז נהייתי קצת אנטיפטית חסרת סבלנות עכשיו.

הלוואי ויכולתי לצאת אליהם החוצה ולבקש סליחה שאני ככה אבל אני פשוט לא מסוגלת..

אני מחכה כבר לטיפול עם הפסיכותראפיסטית בחמישי בערב. שתכניס אותי קצת לפרופורציות במידה ולא אצליח לבד.

אבל באמת, נשברתי עכשיו כל כך חזק. לא הפסקתי לבכות איזו שעה. וכואב לי הראש נורא.. בבקשה אל תציעו לי שום הצעות לגבי יוהן עכשיו. אני שמחה שאתם עוזרים אבל לא בא לי לשמוע על זה אפילו לא עוד עצה אחת. בסופו של דבר אני אגיע למסקנה מה אני צריכה לעשות, ואם זה לברוח כרגע אז אני אברח ואתכסה בשמיכה עד שזה יעבור לי. וזה עדיין משעשע אותי באופן אכזרי שבחיים מתייחסים לרגשות כמו אל מחלה, זה יעבור לי.. כמו שצינון עובר גם רגש נרפא.

כרגע לברוח.

בא לי לעבור לגור לבד בבקתה, לצאת עם שמלה אל השמש הקופחת ולהשקות את העציצים בחזית. ולשמוע רק שקט. ולהיות לבד.