"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

היום המזל פשוט האיר לי פנים. הגעתי ללשכה כואבת, כרגיל, ובדיכאון עמוק. עוד אתמול בערב נכנסתי למצב רוח מזופת אודות העובדה שאני צריכה לחזור מחר. אבל זה מצב רוח שיכולתי לשלוט בו. השאלה היא אם מה שמודחק ולא יוצא במודע יוצא בסופו של דבר מהתת מודע..זה נשמע לי הגיוני וזה יהיה כל כך פסיכי אם אכן כל מה שיש לי זה פסיכולוגי.

התלבטתי אם ללכת לרופא או לא כי ההגעה לשם כרוכה בעוד 2 אוטובוסים בתוך העיר, בלחכות שעות ולא בטוח להיכנס וכל מה שנסעתי אצטרך לחזור...

חיכיתי קצת בלשכה שתתאזן לי קצת הבטן ואז החלטתי שאני אסע, ננסה להתמודד עם זה. והצלחתי ^^ הגעתי לרופא יחסית מוקדם והחובש אמר לי "אני מודיע מראש, יש לו יום מפוצץ היום והסיכוי שתיכנסי הוא אפסי". יצאתי קצת דומעת כי נמאס לי שאין לי ברירה, אין לי למי להתלונן אין לי מה לעשות יותר מידי. הפלא ופלא אחרי שתי דקות בערך הרופא קיבל אותי! לפני הזמן שהוא מתחיל לקבל אנשים בכללי. הוא כבר מכיר אותי ממש, בפנים, בשם בסיפור. אז אמרתי לו על הבדיקה, הוא מישש אותי עוד קצת בבטן, שוב אותן נקודות כואבות ממש. מעניין אם גם במעי רגיז זה רק נקודה אחת בבטן שכואבת ולא כלל הבטן. בכל אופן, החלטתי לא להתעסק בהשערות. אני אעשה את הקולונסקופיה ביום ראשון וכבר באותו היום אפשר יהיה להבחין אם יש לי דלקת *קרוהן או עוד דלקת מעי ששכחתי את השם שלה* או שאין שום דבר *ואז זה מעי רגיז*. מה שבטוח יש לי גם בעיות פיזיולוגיות וגם בעיות נפשיות, השאלה מה בא קודם ומה גרם למה.

יצאתי משם בעשר, זה לא קרה לי בחיים, עם גימלים עד סוף השבוע, ביום ראשון הבדיקה, ביום שני יש לי שוב תור אצל הרופא וההורים בחופש אז הם יקפיצו אותי וכנראה ילכו לטייל איפשהו בירושלים בזמן הזה. מה שקצת מטריד אותי זה שהבנתי שמרוב שיש הרבה עבודה החליטו שבאים בשישי הזה ובשישי הבא - כל אחד בוחר את השישי שנוח לו. מה שמטריד אותי זו לא העובדה שאני אהיה בשישי בצבא, עשינו את זה כבר שנה שעברה, מה שמטריד אותי זה שהאוטובוסים מפוצצים בשישי בבוקר לירושלים, ואני לא יודעת איך אני אשרוד את זה! זה לא הקו הרגיל שאני לוקחת, זה קו ארוך יותר, מלא יותר מהעיר ליד.

נראה עוד מה אני אעשה עם זה..אני אבוא למפקדת שלי ואגיד לה "אני לא מסוגלת להגיע בשישי, האוטובוסים ארוכים מידי ומלאים מידי באנשים, אני אעשה במכנסיים מרוב חרדה!". - אני משוגעת!!

בכל אופן, הכל הסתדר לי היום. בדרך חזור את שני האוטובוסים העברתי עם חברה מהקורס שאיתי בלשכה והנוכחות שלה פשוט הרגיעה אותי. היא גם יודעת על הבעיה שלי, כולם בערך יודעים על הבעיה שלי! אני לא מתביישת בה ואני מספרת לאנשים כדי שיבינו אותי ויתחשבו במקרה הצורך. וגם זה פשוט מרגיע אותי שאנשים יודעים את זה. זה הרבה יותר עדיף על לנסות להסתיר ואז זה מרגיש לא בסדר ועוד יותר מלחיץ. בכל אופן זה היה נפלא, דיברנו באוטובוס והצלחתי להתרכז בדברים ולא בשום דבר מלחיץ והנסיעה עברה בדקה בערך.

במרכזית היה לי זמן ללכת לשירותים וגם נסעתי לא בקו הרגיל אלא בקו לעיר אחרת , שלוקח לו הרבה פחות זמן והוא ממש ריק בשעה 11 בבוקר, לעומת הקו הרגיל שלי שהיה מפוצץ וגם בשעה הזו עושה סיבוב ענק יותר. אז הגעתי הביתה מהר והבאתי לכם עוד חתיכה של שמיים עם קצת עצים הפעם:

נורא הרגיע אותי לצלם מהאוטובוס ולחשוב על מה להעלות לבלוג. צילמתי גם את הסנדוויץ שלי. ואני חושבת שהיה היום אור שמש נפלא, והדרך לירושלים הכי יפה בין השעות 10 בבוקר ל13 בצהריים :)

 ככה נראה רוב האוכל שלי, וכן זה סנדוויץ עם גבינה..מקור תזונתי העיקרי -_- *נווד זה בשבילך!*

בכל אופן, הייתי בבית ממש מוקדם, ישנתי שעתיים וחצי צהריים, קמתי ועשיתי פשוט כלום. זה היה נפלא ומועיל בהחלט. דיברתי שוב עם הבחורצ'יק, אני לא יודעת מה זו כל הכימיה הזאת! ממש כיף לי לדבר איתו! מעניין אם זה יהיה ככה גם לא בפייסבוק. אני לא יכולה לשפוט למרות שראיתי אותו כמה פעמים בחיי, לא באמת יצא לי לדבר איתו ממש.  אם הוא לא יציע בקרוב להיפגש והכימיה הזו תישאר אני אציע שניפגש!

למרות שבינתיים דבר אחד קצת מוריד בעיניי, שהוא מרגיש לי עדיין לא ממש בוגר, ואני דיי נמשכת לבגרות. אבל אני כמובן לוקחת את זה בערבון מוגבל כי אני צריכה לראות אותו פנים אל פנים! ואני לא אפסול על זה ישר, אני צריכה לזרום וכן לנסות. זה לא שאני מתחתנת עם בנאדם. במקסימום לא ילך לא ילך. לא קרה שום דבר, אני רק אצבור עוד נסיון, ואם יהיה לי כיף זה רק פלוס גדול :)

ואוך, איך אני מתגעגעת ליוהן! היה לי כל כך כיף במפגשים איתו! הכרתי אותו גם בתקופה הממש חשוכה בכל ענייני הבטן האלה, שלא הבנתי בכלל איך לתפעל אותה *לא שעכשיו אני מבינה אבל עכשיו זה יותר טוב מלפני חודש* הערבים איתו היו כמו אור בחיים שלי. בכל הכנות. כשדיברתי איתו בפעמיים האחרונות הרגשתי שאני מגמגמת ומתחילה לשכוח מילים באנגלית כי קצת התרגשתי. אבל הוא ממש נפלא, אתם לא מתארים לעצמכם עד כמה.

יוהן, אני ואחותי. בערב הזה הבנתי שהוא מיוחד וגם פגשתי את חולמנית ^.^

היום סוף סוף קיבלתי את המכתב מבית החולים בנוגע לבדיקה בראשון. יש התנגשויות בין ההוראות שהם נתנו להוראות ולכדורים שהרופא נתן לי. אז מחר שיחת טלפון אליהם. ועוד שיחת טלפון אל החברה הזו של הפסיכולוגים לראות אם כל הפרוצדורה עם הביטוח ואיתם סודרה. ניירת מטומטמת ואני ממשיכה בחיי החרדתיים למדי! טלפונים מעצבנים לעשות. מקווה לפחות שאקבל תשובות לכל השאלות.

מהמכתב של בית החולים גם הבנתי שאני צריכה החל ממחר להתחיל את הדיאטה המיוחדת לקראת הבדיקה אז אפילו את מעט הירקות שאכלתי אני לא יכולה, מותר רק לחם לבן, אורז לבן, חלב וכאלה *לא סויה, ואני במילא לא שותה אלא אוכלת גבינת עיזים*, עוף, דגים, מרק צח, וג'לי. -_-

לחיי חמשת הימים הבאים שנראה לי יורידו לי את החשק מאוכל לגמרי! או להפך, יגבירו לי את הפנטזיות על קוביות שוקולד נימוחות עם אגוזים שברירים שמתפצפצים בפה, ואת הפנטזיות לכפית שלי מנפצת קרם ברולה *כמו אמלי!*, ואת הפנטזיות של קרואסון שוקולד שאת חותכת בחצי וכל השוקולד נוזל משם על הצלחת... יאמ יאמ יאמ.

אני במקום זה אפנטז על לחם לבן מרוח בשכבה עבה של גבינת עיזים רכה וחושנית..לא טוב..משהו אחר..כף אורז רכה? אממ לא טוב..אממ.. חתיכת פסטרמה!? אררר עדיף לחיות בפנטזיות! XD

ועכשיו אלך לכתוב שני מכתבים, ליוהן ולחברה מהארץ, ואלך להשלים קצת שעות שינה עם לונגי השמנמנה.. אז כדי שתבינו עם איזו רמת מתיקות אני מתמודדת:

 היא גם ישנה על כרית במיטה לידי. אתמול היה לנו רגע רומנטי..הלכנו לישון פנים אל מול פנים, כל אחת על הכרית והמיטה שלה, והסתכלנו אחת על השניה עד שנרדמנו XD

לילה טוב :)

זוכרים שלפני כמה פוסטים שמתי את השיר הזה:

אז הבוקר הזה, אלוהים ישמור, ההפך הגמור לחלוטין!

נתחיל בעובדה המרה: היום החליפו לשעון חורף בשוויץ. ולמה העובדה הזו מרה בעייני כשהקשר היחיד שלי עם שוויץ זה שתי גלויות שקיבלתי משם, האחת מבן דוד והשניה מפרלין. *סימן תהייה ענק- ?!*. מכיוון שהפלאפון שלי חש הזדהות וצורך עמוק לכוון את עצמו שעה אחת אחורה. כך יצא שפקחתי את עייני חמש דקות לפני השעון המעורר, מתפעלת מהשעון הביולוגי שלי, ותוהה "משהו לא בסדר, למה אני מסופקת מהשינה?! זה לא קרה כבר חודשים!". התשובה לא אחרה לבוא. היא באה בצורת שיחה מאבא , אחרי פיפי וצחצוח בוקר. "איפה את אני למטה?!" "למטה?!" חזרתי אחריו כמו עולה חדשה שלא מבינה עברית. "למטה למטה!". אבא התבלבל, קצת הקדים..בשעה! רגע לא..רגע מה?! ואז קישרתי את עניין שוויץ, הפלאפון שלי והעובדה שאני מאחרת.

תוך שתי דקות, ואני לא מגזימה, שתי דקות הייתי למטה והגעתי לתחנה בזמן ואפילו חיכיתי לקו. אבל אדם חרדתי כמו שנהפכתי להיות לא ישרוד בוקר כזה בשלווה, או לפחות ברגיל. לא יכולתי לעלות לאוטובוס. הייתי לחוצה מידי. התקשרתי למפקדת שלי, מסתבר שגם לה קרה הדבר הזה עם הפלאפון, יש לנו אותו מכשיר, אולי זה קשור. היא אמרה לי לחזור הביתה ולעלות על הקו הבא. אין לי עוד קו מהעיר, זה רק מהעיר הסמוכה.

למזלי בן דוד שלי עדיין לא הלך לישון אחרי המשמרת לילה שלו. הוא בא לקחת אותי הביתה, חיכה שאסיים בשירותים *וזה אגב, לא עזר לי כמעט בכלל* והקפיץ אותי לתחנה בעיר ליד. עליתי על הקו, נכנסתי לחרדה, ירדתי שניה לפני שהוא התחיל לנסוע *יותר נכון הוא התחיל לנסוע ואז ביקשתי לרדת*. שירותים, שוב לא עזר, עליתי על הקו הבא, הכרחתי את עצמי להישאר ולנסוע קצת אבל באיזשהי נקודה הרגשתי שאני לא מסוגלת. באתי לנהג *הפעם התחנה שהוא עצר להעלות איזו נוסעת* ביקשתי לרדת והוא אמר "למה עלית?! זו לא תחנת הורדה!" "אני לא מרגישה טוב" "לא מרגישה טוב..." הוא חזר אחרי כי כנראה לא היה לו מה לומר, אבל הוא נתן לי לרדת. אז לא אכפת לי כמה אנשים יזלזלו בי או יחשבו שאני מעצבנת, מטורפת, משוגעת וכולי. אין מצב שהייתי שורדת את הנסיעה. מצאתי אוטובוס לתחנה המרכזית בחזרה וישבתי שם. התקשרתי למפקדת, זו אמרה לי לשבת להרגע, לשתות משהו באיזה בית קפה ולעלות כשאני ארגיש שאני יכולה. מה אני אגיד לכם, מפקדת מדהימה.

הרגשתי אבל שאני לא מסוגלת. גם בדרך קניתי בקבוק מים וקוביית שוקולד כי הרגשתי לא טוב והייתי חייבת משהו מתוק שגם יעודד אותי. שוקולד בדרך כלל עושה את העבודה נאמנה. והמוכר הסתכל עלי, ראה שבכיתי, ואני לא הסתכלתי עליו. והוא איחל לי במיוחד "שיהיה לך בוקר נפלא" ואני פלבלתי "גם לך" עדיין מבלי להסתכל עליו. זה מסוג הרגעים , שאנשים מסתכלים עליך, רואים שקשה לך ממשהו ומאחלים לך בוקר נפלא או עושים לך מחווה ידידותית שגורמת לך להזיל עוד כמה דמעות בנוסף על הקיימות.. "לאיש הזה אכפת ממני!!" *בכי בכי בכי*.

התיאוריה שלי היא שנהגי אגד, ברחבי הארץ, מתחילים להריץ בינם לבין עצמם את התמונה שלי עם הכיתוב הבא:

*למי שלא הבין את הכתב: "יורדת סדרתית מאוטובוסים (בעיקר של אגד!) נצפית בדר"כ בהבעה דומה"*

ישבתי במרכזית והבנתי שהיום אני פשוט לא מסוגלת לשרוד את הנסיעה. עם כל אוטובוס שיצא עלו עליו עוד ועוד אנשים. סטודנטית, חיילים, בהמוניהם, נהרו אל עבר האוטובוס. נזכרתי שיש לי שישה ימי חופש לנצל עד סוף דצמבר והבנתי שהיום יהיה מושלם לזה. וזו האופציה היחידה שלי.

אז אני בחופש. ומאז העולם קצת יותר ורוד. למרות שהבוקר התחיל זעזע היום המשיך קצת יותר טוב..

כשישבתי בעיר שלי, בתחנת אוטובוס, אחרי הבוקר החווייתי הזה, וליקקתי שיירי שוקולד נמס מהעטיפה אל מול השמש הקופחת, פגשתי את המורה הפרטית שלי לאנגלית מידי התיכון עם הבת שלה. הן מה זה מקסימות. אמא שלי אפילו פעם ישבה איתה על קפה, היא אדם כיפי כזה. אז התחלנו לדבר על מה נשמע והכל, סיפרתי להן על המצב שלי, ומסתבר שגם לבת הגדולה יש את זה וגם לבעלה של המורה! עודד אותי לשמוע עוד שיטות לאזן את החרא הזה *תרתי משמע XD*. למשל הבעל עושה מדיטציה ולפעמים לוקח כדורים. הבת נוסעת לאוניברסיטה שעה לפני שהשיעור מתחיל וככה זה מתאזן לה. ישבתי עם הבת הגדולה איזו חצי שעה ודיברנו ככה על הנושא בזמן שחיכיתי לאוטובוס הביתה. ואז החלטתי שהיום נפלא מכדי שאבזבז אותו באוטובוס של חמש דקות.

ככה שמתי פעמי אל ביתי עם מוזיקה באוזניים שמש מהממת על הראש *לפי דעתי השמש הכי מדהימה כשהיא בסתיו ובאביב* והבאתי לכם חתיכת שמיים, שתיים אפילו:

ולסיום, ציירתי, באופן גרוע ממש, את מה שלבשתי ביום שישי :)

ומשהו שציירתי כשלא הצלחתי להרדם והייתי עצובה-עצבנית:

להתראות עד הפעם הבאה,

הסוחרת מונציה,

שחושבת על שיט בגונדולה ללשכה וכבר נכנסת לחרדה -_-"

ולשיר המדהים הבא:

לא זוכרת אם כבר שמתי אותו או לא, אבל אני חורשת עליו.

P.S

אני חושבת שאתחיל יותר לצייר את הסבל שלי..זה קצת עוזר.

מיד אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם שמתי פעמיי אל עבר בן דודי, שוב לילה שאבלה בשמירה על השדה המטורפת,לונגי, כדי שלא תאכל את הבית כשהוא לא נמצא 3>. בדרך הגעתי למסקנה שאני כבר צריכה להחזיר לוולברין תשובה אם אני כן בעד לשבת חד פעמי לחלוטין לקפה או לא. הוא שאל את זה לפני שלושה שבועות בערך ולא היה לי בכלל זמן לחשוב על זה או להחליט. אבל אני לא אוהבת לגרום לדברים להישכח ככה כשהם נמרחים.

החלטתי כן להיפגש לקפה. בגלל כמה סיבות, הדבר הראשון, זה לא יזיק לי בשום צורה. אני לא מרגישה כלפיו כלום. שום דבר. אני יודעת שאנחנו לא מתאימים, לא התאמנו, ובגלל זה זה נגמר. אז ישיבה של שעה לקפה לא באמת תשנה משהו. במקסימום אני אצא קצת מבולבלת. אוי אוי אוי. וזה מוביל אותי לדבר השני, נמאס לי לפחד מדברים. כל היום אני מפחדת. מפחדת שיקרה לי ככה, מפחדת לעשות את זה ואת זה בגלל שזה יוביל אותי למצב כזה וכזה. הגיע הזמן לעזוב את שיקולי סוכנת הביטוח שלי, ולזרום קצת אם החיים. זה מרגיש לי נכון? יאללה. מקסימום ניפגע קצת. אני לא עשויה מזכוכית. הגיע הזמן להעיז טיפה יותר, לדחוק את הסיכונים שאפגע לצד. במקסימום, זה רק יבנה אותי יותר ואני אדע ששגיתי ולא אעשה זאת שוב.

היה לילה מהנה למרות שהבטן באמת לא נתנה לי מנוח גם בבית. לא יודעת מה היה לה בימים האחרונים. עכשיו טיפה יותר טוב :)

אתמול נסעתי גם למסיבת פרידה מהחברה שלי, שעוברת לניו זילנד, איך לא הבאתי לה כינוי גם כאן? אני אקרא לה פרלין. פעם ראשונה שהגעתי אליה לבד, ומאז הנסיעה לחולמנית, אין לי כבר פחד לנסוע קצת יותר רחוק ממני. הנסיעה הייתה כיפית כל כך, הכבישים היו ריקים, QUEEN באוויר, ריח של אדמה רטובה מגשם חודש מבעד לחריץ בחלון. הרגשתי חורף נעים. גם הייתי לבושה חורפי: חצאית שחורה צמודה, חולצה מכופתרת כחולה חסרת שרוולים עם קרדיגן שחור פשוט, גרביונים שחורים ונעלי האוקספורד השחורות שלי. מוטיב השחור חוזר פה, אבל אין ספק שזה צבע שאני דיי אוהבת ללבוש :)

יצאתי מהאוטו מצויידת בעוגת קרם עם ביסקוויטים ושוקולד צ'יפס שהכנתי עבורה. כל החברים אחרו אבל הגעתי לא מצויידת בכאב הבטן אז זה היה נפלא מבחינתי. קרה מקרה אחד רק במהלך הערב שנלחצתי נורא אבל התמודדתי עם העניין יפה. ידיד ממש ממש טוב של פרלין היה אמור להביא את חבר שלו *חבר חבר* מהעיר ליד ובסוף לא היה לו אוטו. הוא שאל אם אפשר ומכיוון שהוא נחמד הסכמתי. בנקודה זו התחילה לכאוב לי הבטן אימיים, הראש נכנס למחשבות, חרדה כללית. אבל אמרתי לעצמי "תנשמי עמוק, את תעשי את זה כמו גדולה". כשאני בחרדה המחשבות שלי הן כמו של אישה משוגעת. בזמן שלפני שעליתי לאוטו, נכנסתי לשירותים כמובן ליתר ביטחון, חישבתי את הדקות המדוייקות שייקח לי להגיע לשם ולחזור, חשבתי על האופציות שיכולות לעכב אותי: שהחבר לא ירד בזמן, שיהיו מליון רמזורים אדומים, שתהיה שתיקה מביכה, שיקרה לי משהו מביך. משוגעת, אני אומרת לכם. אני מודעת לעניין שהמחשבות שלי לא הגיוניות בעליל, ואני לא מסוגלת לשים להן סכר. במקרה הזה כן הצלחתי בסופו של דבר. פרלין עם אותה בעיית מעיים וחרדות כמו שלי יש, אותו הדבר בדיוק, אחד לאחד, אז הידיד הזה כבר יודע במה מדובר. כבר העובדה הזו הרגיעה אותי. יכולתי להגיד לו שכואבת לי הבטן והוא יכל להבין. גם דיברנו והתעמקתי בתוכן השיחה שדווקא עניינה אותי.

היה רק רגע אחד של כאב וקצת פאניקה שאכן לחבר לקח זמן לרדת למטה. אבל התמודדתי עם זה יפה, והוא הגיע בזמן, וכבר לא הייתי בפאניקה. כשהיינו כבר קרובים לבית נרגעתי וכל רגע החרדה הזה עבר בשלום. אז הייתי גאה בעצמי שהצלחתי לשלוט על עצמי ולעשות דבר נורמלי כמו להקפיץ מישהו באוטו :)

שאר הערב היה נפלא! החברות שלה ממש חמודות, שתיים מהן הכרתי כבר במסיבת רווקות והתחברתי איתן שם ובחתונה, ואת השאר הכרתי באותו הרגע. החבר של הידיד מגרמניה, אז גם דיברנו אנגלית והוא היה מה זה חמוד ^^ יש לי חולשה לתיירים אני אומרת לכם. אני לא יודעת למה, הזרות הזאת מסקרנת אותי. ואני כמובן לא מדברת מבחינה מינית או זוגית וכולי, פשוט להיות בחברת תיירים.

היה גם רגע חמוד שהתחלתי לספר על מקרה מצחיק שקרה לי באוטובוס *הרבה לפני ימי החרדות* באנגלית קלוקלת, ואז הידיד אמר משהו בגרמנית לחבר אז שאלתי "מה מלמלת עכשיו?!" והוא ענה שהוא אמר לו "אמרתי לך שהיא חמודה" ^.^

כשפניתי ללכת לא האמנתי שזו הפעם האחרונה בערך שאני רואה את הבית הזה. אני כל כך אוהבת אותו. סבא וסבתא שלה מציירים, אז כל הבית שלה מלא בציורים מדהימים של נופים ואנשים, ומלא בשטויות מקסימות כאלה בכל מקום. זה עשה לי קצת עצוב בפנים. מחר יהיה לי יותר עצוב כי זו תהיה הפעם האחרונה לזמן הקרוב שאני רואה את פרלין. ניו זילנד זה לא צחוק..זה לא לבוא לסופ"ש זה לבוא לטיול.

הכנתי לה מכתב, שאני לא מכנה אותו מכתב פרידה אלא מכתב של התחלה חדשה, של שינוי, בקשר שלנו. אני יודעת שנתמיד בסקייפ *כשאני אצליח להתקין אחד מבלי להשמיד את העולם בטעות* ובמכתבים. כבר ביום שני אקנה בולים לניו זילנד :)

חזרתי עם חיוך מרוח על הפרצוף. אין כמו לנסוע בכבישים ריקים באמצע הלילה אחרי הגשם, ועם מוזיקה כיפית באוזניים :)

והיום ראיתי סוף סוף את הסרט אמילי, כזה מקסים :) אני מצטערת שהאיכות שראיתי אותו לא הייתה מושלמת אבל אני אראה אותו שוב בהזדמנות. בינתיים אני אוריד את הסאונדטרק שלו, אצרוב ואשמע בנסיעות הבאות

אתמול קרה עוד דבר ממש כיפי, דיברתי עם הבחורצ'יק שסיפרתי לכם עליו לפני בערך שני פוסטים, שוב הייתה שיחה של כמה שעות ממש כיפית. הבעיה הקטנה שלי איתו זה שהוא מרגיש לי עדיין קצת ילד, ולא גבר בוגר כמו שאני דיי אוהבת. אבל זה כמובן לא דבר שאני פוסלת עליו. ממש מצחיק איתו, והוא מבין את הראש שלי, לפגישה נניח אני לא אתנגד, אני רק לא יודעת אם זה יקרה או לא. הוא אומר שאני אחלה בחורה ושאני מצחיקה ויש לי מחשבות ורעיונות יפים. אבל מקצת רחרוח הבנתי שהוא נפרד מהחברה שלו לפני ארבעה חודשים, הם היו ביחד שנה ושבעה חודשים ועדיין קשה לו עם זה למרות שהוא זה שנפרד. אבל אני לא הוא, ואני לא חושבת שזה חסר סיכוי. ובכל זאת השיחה הזו איתו השאירה אותי עם חיוך :)

היום יש לי בלט להתמודד איתו. אני מקווה שאתמודד בגבורה ואצליח לשבת במקום מבלי להרוס לעצמי, ומבלי לצאת ושאז, מסתבר, לא יתנו לי לחזור למקום שלי אלא אצטרך ללכת ליציע או משהו. לבד.

התמודדות נעימה

וואי יש דברים שקורים כשאתה חיי עם עוד אנשים בבית שיכולים לחרפן אותי ורק בגללם בא לי לעבור דירה. כשאני כותבת פוסט ואבא בא ומתיישב לי על קצה המיטה למלא זמן ומתחיל לדבר איתי או אפילו סתם לשבת ולשתוק זה מחרפן אותי. כשאמא שלי נותנת כל הזמן הוראות ותלונות על כל דבר אפשרי בערך זה מחרפן אותי! אני אדם שצריך שקט. ש-ק-ט!