"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

שבע בבוקר,

הרבה זמן אין לי לפני שאצטרך כבר לצאת לאוניברסיטה. יום אחרון לשבוע הזה, וחזרה הביתה כדי לעכל את הכל..

אתמול היה לי יום פשוט הזוי. אחרי כתיבת הפוסט, קראתי לי ספר ושתיתי קפה במיטה, ונהנתי מהחדר החדש והחמים שלי.. הלכתי לישון במחשבה שכיף לי, ויש לי 8 שעות לישון.. דבר שהתברר כשקר מוחלט..

בשעה שלוש וחצי בדיוק על השעון, התעוררתי עם כאב בטן איום.. הלכתי לשירותים והכאב פשוט תקף אותי מבפנים בעוצמה כזאת שלא יכולתי אלא לשבת על רצפת חדר השירותים ולא יכולתי לזוז.. למזלי הטלפון היה איתי והתקשרתי לבוסה, שאני גרה איתה כאן בדירה.. היא מהר באה וניסיתי לשתות מים/תה לשים כרית חמה, לנשום עמוק.. אבל הכאבים היו איומים! כאילו עוד שניה אתפוצץ וזהו..הכל יגמר..

כהרגלי כאחת שגרה בבית התקשרתי אל לא אחרת מאשר אמא, שלא ענתה לי כי הטלפון היה כנראה על שקט.. משם ההתמודדות הייתה שלי בלבד..

פעם ראשונה שנתקלתי בסיטואציה מאין זו כשאני גרה לבד. צפיתי שדברים ישתבשו ואצטרך להתמודד איתם בדרכי, אבל לא ציפיתי שזה יהיה כרוך בכזה כאב, וכבר על ההתחלה.

משם הגעתי למענה אחיות בקופת החולים, והאחות הפנתה אותי לבית חולים הקרוב.. ומזל שלבוסה היה רכב כי לא יכולתי ללכת. 

בחמש כבר נכנסתי למיון פנמי והתחלתי את מסע ההמתנה שלי... ישבתי וכאבתי וחיכיתי.. וחיכיתי..וחיכיתי.. ובוסה כבר הייתה צריכה ללכת להתארגן לאוניברסיטה, ואני חיכיתי.. לקחו ממני בדיקות ומדדים..והכל היה בסדר, אז הפנו אותי למיון נשים.. שם חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי.. ובסוף הגיעה הבדיקה הארורה, למזלי היה רופא מדהים ועדין כל כך אז הצלחתי להירגע.. במהלך הבדיקה הרופא מצא לי ציסטה שעשתה את כל הכאבים האלה.. אבל, אין מה לעשות..הציסטות האלה נמצאות בגוף שלנו, ולפעמים גדלות ועושות בעיות שמצריכות ניתוח..אבל שלי כנראה תעבור לבד, וצריך מעקב אצל רופא נשים.. ואם כואב אז צריך לקחת נורופן.. 

וכשיצאתי מבית החולים לא יכולתי להיות יותר מתוסכלת שחיכיתי שש וחצי שעות והפסדתי את השיעור הראשון בביוסטטיסטיקה, כדי לקחת נורופן..

זה היה יום פשוט הזוי אתמול, ובכולו המשכתי להיות ממש הפוכה, כי ישנתי רק מעט שעות בודדות בלילה.. 

אבל מזל שהיום יום חדש,

ואת ההתמודדות הראשונה שלי לבד בתור אדם בוגר..עברתי דיי בהצלחה ;)

עכשיו אני יושבת לי בשולחן החדש/ישן שלי, בחדר הקטן שלי עם כוס הקפה הגדולה שלי ומוצאת קצת זמן לנשום ולכתוב.

הראש שלי התבלגן בערך עשרות פעמים ביום וכל פעם השלטתי בו סדר,

הבטן שלי התהפכה וכאבה וממשיכה לכאוב, בהתקפים של כאבים חדים לאורך כל היום

והייתי מצוננת לייק הל וכאב לי כל הגוף.

אבל עשיתי את זה.

אני בחדר הקטן שמרגיש לי חמים ונעים להפליא, 

אכלתי ארוחת ערב כבר פעם שניה עם השותפות שלי,

והיום גם אכלתי צהריים עם בוסה וזה הרגיש נהדר.

האוניברסיטה כל כך קרובה למגורים שלי,שזה משמח אותי כל פעם מחדש! אין לחץ בית! 

חוץ מלרוץ משיעור לשיעור לא רצתי בכלל!

אז חוויתי את מגוון הרגשות שקיימים בשלושת הימים האחרונים, אבל רק עכשיו אני מגיעה לקצת רגיעה ושלווה.

היום למדתי משמונה עד ארבע רצוף, רצתי משיעור לשיעור, תוך שסבלתי מדקירות איומות בבטן התחתונה שלי, 

אבל הצלחתי לשבת בשיעורים! לקלוט לא ממש קלטתי משהו, אבל גיליתי שלחזור על החומר בבית הרבה יותר אפקטיבי עבורי.

הכל מלחיץ פה בטירוף, כי הכל כל כך לא מובן , הכל חדש, ואף אחד לא בא ומסביר לי "עכשיו תעשי ככה וככה" אני אמור להסיק לבד שאני צריכה לעשות עכשיו ככה וככה. ואם לא, אז אכלתי אותה. 

אבל לקחתי קורס אחד בדרום אפריקה שממש הרים אותי היום. הייתי היחידה מהמחלקה שלי, והיחידה משנה א', אבל המרצה כל כך כריזמטית, והחומר כל כך מעניין, שלא אכפת לי שאני צריכה לקרוא מאמרים באנגלית באורך הגלות! ישבתי מרותקת שעה ואפילו שכחתי קצת מהכאב שהתעמעם בבטן.

מחר אין לי יום ארוך, אנצל אותו בשביל לחזור על החומר שלמדנו, ולהטמיע טוב את הבסיס, וללכת לסרט בקולנוע של האוניברסיטה *עשיתי מנוי!!* ולקרוא קצת ספר, כל עוד הדבר מתאפשר.. 

אני יודעת שבשבוע הבא כבר יהיה טוב יותר, אז אני לוקחת את כל מה שקורה השבוע בערבון מוגבל.. צריך לפחות 21 ימים כדי להטמיע הרגל..אז יש עוד קצת זמן ;)

שינויים עושים אותי קצת רגשנית.

למען האמת בכללי אני אדם דיי אמוציונלי, ואני מרגישה כל דבר שעובר לי בנפש.

אבל בתקופות של שינויים, פתאום זו התרגשות אחרת. מעין התעוררות של הנפש, שלא דומה לשום דבר אחר שהרגשתי מעודי.

אני יודעת שאני הולכת למקום טוב.

אחרי ששאלתי את כל השאלות בפוסט הקודם,

ואחרי שארגנתי את רוב הדברים ,

ואחרי ששמעתי מילים טובות,

אני יכולה לפנות קצת מקום לשלוות נפש,

ולהתרגשות.

זה דבר חד פעמי,

אני מתחילה שנה א באוניברסיטה רק פעם אחת בחיים.

זה לא יקרה יותר.

לעולם.

כמו אישה שידעה כבר גבר

וגבר שידע אישה,

אי אפשר להשיב את הזמן לאחור ולעשות כאילו מעולם לא היה.

ודווקא ההליכה היום ברחוב קפלן בתל אביב, ממרכז שרונה עד לדיזינגוף וחזרה, 

הזכירו לי את הנערה שהייתי, 

ושהרחובות הללו היו חדשים עבורי,

והלכתי אותם עם אנשים שאני אוהבת בימי כיף בתל אביב.

ועכשיו אכיר רחובות שיהיו חדשים לי,

ותהיה לי תקרה אחרת להסתכל עליה לפני שאני הולכת לישון וכשאני קמה בבוקר,

ואנשים אחרים לאכול איתם ארוחות ערב,

ואנשים אחרים שיכנסו לי לחיים וייתכן וישנו שם המון.

יש לי שם כבר שטיח, חברה טובה ומדף ספרים,

אני חושבת שהחל משבת כבר אוכל להרגיש שם בבית ;)