"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

אתחיל בשעשוע קטן, חברי לבלוגיספריה מחובתכם כאשפי מילים למסור לידי מילים יותר ארוכות מהמילה המפלצתית הכתובה בכותרת הקטע, נראה אתכם

יום שישי הגיע במהרה יחסית, השבוע עבר עלי דיי טוב. בחמישי בכלל לא ביקרתי בלשכה כי עשיתי CT *משעשע אותי כל פעם מחדש XD* ואחרי ששתיתי חמש וחצי כוסות של חומר שעשה לי חשק להקיא הרופא אמר לי "טוב אז עכשיו שתית חומר משלשל בגלל זה תהי פה בשעתיים הקדובות". ואני רק פתחתי עיניים וראיתי את העתיד השחור -_-". בCT זה היה קצת מוזר, נותרתי בתחתונים וגופייה *ללא חזייה גם בגלל הברזלים שבה* ונכנסתי לתוך המכשיר הזה שלא הפסיק להסתובב פרט לרגעים שהוא צילם אותי מבפנים *הוא לא כמו גבר טיפוסי, אכפת לו רק מהבפנים שלי: הלב, הטחול הקישקעס*. ואז הזריקו לי יוד או משהו בסגנון והרגשתי שכולי בוערת מהכתפיים ומהצוואר. הרופא אמר גם שארגיש כאילו ברח לי פיפי אבל שאני לא אבהל. ואין לכם מושג כמה ההרגשה הייתה אמיתית! למרות שהוא אמר לי את זה חשבתי שהשתנתי להם על המזרן וכל כך נבהלתי! אבל אחרי כמה דקות כל ההזייה הזאת עברה. הרגיש כאילו עברתי למציאות אחרת. ואז זה נגמר ונותרתי רק עם כאבי בטן איומים! בטירוף! התקפלתי להם שם ובהחלטה של הרגע חזרתי הביתה עם חברה שבמקרה פגשתי שם והיא במקרה מהעיר שלי והיא במקרה באה עם אוטו :)

את כל שאר היום ביליתי בקצת ספורט של ריצות מהחדר שלי אל השירותים ובחזרה תוך התפתלות מתמדת מכאבי בטן איומים.

כל זאת עבר היום בבוקר :)

נסעתי אל הפסיכותראפיסטית שגרה במקום כל כך שלוו שרק לנסוע בו עשה לי טוב :) נכנסתי אל תוך חדר העבודה המעוצב בטוב טעם ומחמם נורא. שמעתי את הציפורים מבחוץ והשמש האירה עלי. התחלתי לספר לה את תולדות הסיפור והיא הקשיבה ולאחר מכן ניתחה את מה שנוצר אצלי.

מעגל חזק ואיום של כאב בטן שמוביל ללחץ שמוביל לכאב בטן וחוזר חלילה. מעגל בלתי ניתן לעצירה שאיפשהו איבדתי את השליטה על החיים שלי בגלל זה. כל השיחות האחרונות שלי עם אנשים לא גרמו לי להרגיש כמו מה שהיא גרמה.

היא אמרה שאני חכמה ושאני לא אסתכל על זה שלא הביאו לי הסמכה ולא קידמו אותי בחוליה, להתעמק בהישגים אחרים שלי כמו הציון בפסיכומטרי. "כמה אחוזים מוציאים 700 ומעלה?" "אממ אני לא יודעת נראלי 10-15 אחוז" "יפה, אז זאת אומרת שאת נמצאת בתוכם זה אומר שהצלחת יותר מאשר 85-90 אחוזים מהאוכלוסייה!". ולא חשבתי על זה ככה. התעמקתי רק ב"אני היחידה שלא קיבלה שום הסמכה מהקורס שלה בחוליה וגם לא הולכת לקבל". למי אכפת מהצבא הזה יותר ומהתפקיד הזה! כנראה נפלתי במקום שבפעם הראשונה בחיי אני לא מצליחה להשתלב בו כראוי מבחינת עבודה. זה לא מתאים לי ובחיים האחרים, אחרי הצבא, אני אתאים אותם אלי ואני אהיה הרבה יותר טובה ואקבל הרבה יותר חיזוקים לביטחון העצמי שלי.

וגם פתאום אני מתחילה באמת להרגיש שהצבא לקראת הסוף. ארבעה חודשים נותרו לי! כל מי שאני אומרת לו את זה ישר אומר "אה זה כלום" ובהינף יד מבטל את הזמן הקצוב כאילו זה אוטוטו קורה. אז הצבא הולך לההיפך לעבר שלי. למקום שאוכל לומר עליו "פה נפגעתי נורא, וסבלתי נורא והתגברתי והתחשלתי. פה גיליתי שיש לי כוחות התמודדות". היא דאגה לציין בפני אחרי שסיפרתי לה שהשתדלתי להימנע מדברים אבל עדיין יצאתי לבלט, והלכתי לדואר, ונסעתי ללשכה כל יום, וביום חופש נסעתי לתל אביב באוטובוס, היא ציינה בפניי שאני בדרך הנכונה עוד לפני בכלל שהתחלת טיפול, ושאני חזקה אם התמודדתי עם הכל לבד עד עכשיו. גם היא היללה את עצם העובדה ששיתפתי את כל מי שסביבי במה שעובר עלי: את הרופא, המשפחה, החברים המפקדת. כולם ידעו על זה. וזה טוב כי זה יכל להוסיף לי עול על מה שכבר יש.

שיעורי הבית שלי היו לא להימנע וגם עוד כמה דברים שדיברנו עליהם שם.

יצאתי משם עם חיוך זוהר, לא יכולה להפסיק לחייך עד עכשיו. ההרגשה היא שחזרה לי השליטה על חיי אחרי תקופה ארוכה שאיבדתי את השליטה עליהם. חייתי לפי רצון הבטן והרגש והפחד ולא לפי ההגיון הבריא שלי למרות שהוא תמיד היה שם ודיבר אלי.

השמיים היו נהדרים, היה הרבה דשא ירוק בדרך ומרחבים פתוחים שאיפשרו לי לקחת נשימה עמוקה ולהאמין "לא יהיה בסדר, הכל בסדר גם עכשיו". יש עוד עבודה על עצמי, לא השתנתי ברגע, בשיחה אחת. אבל השלווה שנחה עלי מהרגע שיצאתי ממפתן דלתה אל העולם. אני לא יכולה להסביר, משהו מהאני הקודמת, של לפני כל הבלאגן, חזר לפעום בעורקיי.

הרי, אני הסוחרת, אני אוהבת את הדברים הקטנים שבחיים, אני יודעת למה החיים שווים, ואני יודעת להיות שלווה ונינוחה. אני אוהבת את השמש שזורחת עכשיו, את השמיים היפיפיים, את האוויר הנקי, מרחבים עצומים של טבע, את האנשים התומכים סביבי. אני אוהבת את החיים. ושכחת את זה בחודשים האחרונים כל כך.

פרץ של אופטימיות יצא ממני, הרגשה של עוצמה כמו שהייתה לי כשהחלטתי להיפרד מוולברין ושנשארתי חזקה אחרי הפרידה. אני כל יכולה, ולא רק בחלומות בהקיץ, עכשיו - שום כאב בטן לא יעצור אותי מלהנות מהחיים! שום דבר!

כל הנסיעה חזור הראש שלי היה בעננים מכל הדברים שנאמרו ונפרקו שם. "אני נורמלית ולא משוגעת כמו שחשבתי!" הייתה המחשבה הראשונה שסחפה אחרי גל של מחשבות אחרות. ואני רק נסעתי בכבישים מהירים ועצרתי וקניתי קפה הפוך עם סויה ונסעתי הביתה. התיישבתי שם על המיטה, מרגישה את אותה אהבה ותקווה שנגוזה ממני לחלוטין לאחרונה והרגישה קצת כמו משהו ישן-חדש, לוגמת מהקפה וממשיכה לחייך

גם עכשיו.

נ.ב

דרך אגב! החלפתי עיצוב עם ציור שציירתי היום. חשבתי על אפיונים שלי :)

הגעתי אל ביתו של בן דודתי, תיאומים קטנטנים בני שלוש וחצי וילד גדול בן שמונה וחצי. כשההורים הלכו התאום הקטן התחיל להשתגע, להתחרפן ממש. אם תראו אותו תגידו שהוא שיא העדינות, אבל יש לו את הקריזות שלו ומה שהכי טוב זה שאני נשארת רגועה בכל הבלאגן. אז הוא רואה שאני לא מתרגשת מהבכי שלו, או מקריאות ה"חוצפנית" שלו אלי כשלא נתתי לו לפתוח את דלת הבית, או מזה שהוא הקיא. הוא תמיד מקיא כשהוא בוכה ומשתגע ככה. ככה הוא רואה שאין טעם לבכות ועדיף לשבת איתי ועם אחותו לראות קלטת ילדים חדשה.

אז ישבתי על הספה, תאום קטנטן תחת כל יד, וצפיתי ברינת, עוד איזה מישהו לא מוכר וחנה לסלאו מדברים על חלומות בהקיץ. מה שאני הכי אוהבת בקלטות ילדים זו את האופטימיות ואת העובדה שלפעמים הם גורמים לך לחשוב בעצמך על דברים.

בדרך כלל אני חולמת המון בהקיץ. בתקופה האחרונה קצת פחות ואולי זה קשור בעובדה שקשה לי בהווה של עכשיו ואני במשבר רציני, אז קשה לדמיין דברים טובים. אבל כרגע אני רוצה להתיר את כל המחסומים האלה ופשוט לחלום.

יש את החלומות האלה שאני מצליחה בכל. עושה משהו ממש חשוב למען האנושות וזוכה באיזה פרס שפרופסור שהשקיע את רוב חייו למחקר זוכה בו בדרך כלל.

יש את החלומות שאני לא מזייפת ועומדת על במה, מרכיבה את פלייליסט חלומותי ופשוט שרה. ולא על במה ענקית, אלא בפאב קטן ואפלולי, שאף אחד לא ישים אלי לב כל כך, שאהיה שם לרוב בשביל עצמי.

יש את החלומות שאני יודעת לפלרטט בהם.  שאני הבחורה שתפסה דווקא את העין של הבחור שמוצא חן בעינייה. ושם אני יודעת שהוא מסתכל עלי, ואני יודעת שהקריצה הייתה אלי. אין את הספק שאולי נתקע לו משהו בעין והכל טעות אחת גדולה.

יש את החלומות האלה שאני פשוט נמצאת בתפאורה של חופש מוחלט. רחבת דשא ענקית פרוסה תחת רגליי, אני בשמלה עד מעל הברכיים, וחגורה מסביב למותניים, נעלי בובה כי אני לא אוהבת את דקירות הדשא בכפות רגליי, פוסעת בשחרור להיכן שיוליכו רגלי. אם זה לאגם הגדול שמשבי רוח קלילים מרעידים קלות את המים ויוצרים גלים קטנטנים, אם זה לאיזור המוצל בעצים, עם פרחים בשיא פריחתם, שקרני אור מעטות חודרות דרך הענפים ויוצרות על הדשא מעין פסיפס ייחודי שאין דומה לו בעולם. ואם זה לזרועות הבחור שמוכן לעשות איתי הכל, גם רגעים רומנטים כאלה, מלאי קיטש עד בחילה, של החזקת ידיים וריצה על כרי דשא ירוקים, תוך נפנוף שיערי ונפנוף כל הרגשות השלילים ברוח תוך השארת החיוביות באוויר בלבד.

יש את החלומות שאני מדליקה מישהו עד שהוא רוצה אותי כל כך. שלא יכול לעמוד בפני. והדבר הבא שאעשה – אם זה חיוך מפתה, התכופפות שחושפת לאיטה עוד חלק מחזה או הורדת הבגדים התחתונים בכלל – הוא בדיוק הדבר שעושה לו את זה הכי. וקלעתי לטעמו בול והוא קלע לטעמי.

לאחרונה יש את החלומות שאני פשוט אוכל לשבת עם מישהו מבלי לפחד מכאבי בטן ומעוד צורך מעצבן לשירותים. שאוכל להיות נינוחה כמו לפני החצי שנה האחרונה. שאוכל לאכול איתו משהו טעים ולהתכרבל האחד בשני תוך שרואים איזה סרט מקסים שידביק את החיוך ואבק מקסימות לשנינו לפנים.

יש לי הרבה חלומות בהקיץ, בהם אני כל יכולה, את הכל אני יודעת, ואת כולם אני מרשימה.

והחזרה למציאות מותירה אותי עם טעם קצת מתוק על הלשון, וכאב תחת קצת חזק מהנפילה לגלות שהכל כרגיל, ועודני אותה אחת.

עד שהמצב ישתפר , מה שעושה לי הכי טוב זה לחלום בהקיץ, ואולי בעתיד גם לנסות לקיים.

כי אין דבר שמתאים לפוסט יותר מהפסקול הזה.

השבוע הגורלי שלי לא התחיל כל כך ברגל ימין. אתמול שוב קרה לי מקרה אוטובוס. עליתי על אחד, הייתי חייבת חייבת חייבת לשירותים, נלחצתי, נזכרתי במשפט של ביג-אל שהפכתי למוטו בחיים הנוכחיים שלי "when you got to go, you got to go" ובצעד חינני שמתי פעמיי הרחק מהאוטובוס שהמשיך בדרכו הרגילה. הירידה הזו והריצה לשירותים אחר כך גרמה לי לקחת אוטובוס ממש ארוך בתוך העיר *ששרדתי אותו בגבורה, נוכח העובדה שהיה מלא מאוד* ואת הקו לירושלים, שכבכל ראשון בבוקר היה מפוצץ ופספסתי קו אחד עד שאזרתי מספיק אומץ לעלות על הבא. הגעתי בשעתיים איחור ללשכה, אבל למזלי המפקדת שלי מבינה.

כמו שתכננתי לקחתי איתי שק שינה, בגדים ללילה ודברי הגיינה והחלטתי אחרי הנסיעה הלא נעימה בעליל שלא משנה לי מה, אני הביתה באוטובוס היום לא חוזרת! אם כבר סחבתי את כל הדברים האלה אני אשאר לישון שם. היום עבר לו, כאבה לי הבטן אימיים והיו לי התפרצויות בכי נורא מוזרות. נורא מוזרות אבל! החלטתי לאכול בלשכה בייגלה שקניתי לי במרכזית *כי שכחתי את האוכל שהכנתי בבית* ואז פתאום אמרו שעדיין לא יודעים אם המבחן יהיה היום או לא. ופשוט פרצתי בבכי בגלל זה כי התעצבנתי שאכלתי שם. כי אם אין מבחן הייתי חוזרת הביתה מוקדם יותר, והתעצבנתי שאכלתי כי זה עושה לי צרות באוטובוס. זה היה כל כך מוזר אבל הייתי כל כך מתוסכלת מהחוקיות המעצבנת שלי כלפי אוכל. בסוף נגעתי כשהבנתי שאעשה את המבחן. ביקשתי גם זמן ללמוד כי לא הספקתי ללמוד כמו שצריך ובכל זאת זה מבחן סמל.

המבחן החל בסביבות שבע, ישבתי עליו שעה ונראה לי, כמה מפתיע, שנכשלתי. אוף! הלוואי שאעבור על הקשקש אבל אעבור! אני צריכה לקבל 85 וזה לא כזה פשוט. לא הייתי בלשכה המון זמן והספקתי לשכוח כמה דברים. והמועד ב' יוצא על יום חופש שקבעתי ואצטרך לבטל וייתכן מאוד שלא אוכל לקחת אותו ביום אחר והוא פשוט יעלם מבלי שאקח אותו!

החברה שעוברת איתי הכל בחיים עושה את המבחן ברביעי אבל עדיין נשארה ולמדה בלשכה עד שסיימתי. אחרי המבחן הרגשתי שהמוח שלי מיובש כבר והייתי חייבת לצאת וגם לאכול משהו כי גוועתי ברעב והיה כבר שמונה וחצי בערב והדלק היחיד שנתתי לגוף שלי זה הבייגלה הזה.

מאחר ושתינו החלטנו לישון בלשכה יצאנו לנו לאכול סושי והיה כל כך מרענן לצאת קצת, להיות בלי לחץ של זמן. זה גם עזר לי במבחן ובמשך היום לדעת שהיום אני לא לחוצה. לא אכפת לי כמה יגידו "לא הולכים עד שלא מסיימים ככה וככה" כי אני במילא לא הולכת אז זה עשה לי ממש טוב.ויכולתי לצאת בלב שקט. הסושי היה מדהים! בדיוק מה שהייתי צריכה לערב הזה. ובחזור במקום לנסוע ברכבת החלטנו ללכת ברגל. האוויר הירושלמי עשה לי רק טוב וההליכה עשתה לי שמח והערב הזה היה לי החלק הכי טוב ביום. כשחזרנו עשינו לנו שעת תה במיטות, והיה נורא נורא כיף! אפילו הלכנו לישון שעה לפני שאני הולכת לישון בדרך כלל וכיוונתי שעון לשעה אחרי בדרך כלל! אפילו התעוררתי עשר דקות לפני השעון המעורר עירנית לחלוטין! ישנתי כל כך טוב, ישנתי כמו תינוק בתוך הרחם עם השק שינה המדהים הזה שיש לי! התארגנתי בידיעה שאני לא ממהרת לשום מקום! אין לי נסיעה להילחץ ממנה, הכל ברגוע והכל נפלא. כאבה לי הבטן פחות ובמהלך הבוקר גם עבדתי הרבה יותר טוב מבדרך כלל! הייתי מהירה יותר ואיכותית יותר ושמחה יותר! זה גרם לי קצת להרהר בנוגע לבקשה ללון בבית החייל מסיבות רפואיות. אני עדיין שוקלת את זה ברצינות.  הלוואי ויכולתי לנסות את בית החייל לשבוע ואז להחליט אם זה מתאים לי או לא.

בצהריים הלכתי לקצינת רפואה וסיפרתי לה את כל הסיפור שלי. מסתבר שהיא הסכימה לראות אותי כדי לברר יותר לעומק אם קרה אצלי משהו בבית, בחיים בכלל. היא שאלה אותי איזה חמש פעמים על זה. היא הייתה משמ חמודה וממש ניסתה לעזור לי. היא אפילו פתחה את הספר שלהם של פטורים מיוחדים והתחילה לנסות להתאים אותי לאיזשהו פטור שיעזור לי אבל היא לא הצליחה. היא המליצה לי שלוש פעמים לראות קב"ן ואמרה לי "את נראית ממש מפורקת" אחרי שבכיתי לה כשהבנתי שאין לי מושג איך להסתדר מעתה והלאה. היא גם אמרה לי שהכי טוב להמשיך בשגרה ולא להיות בבית כי זה יעשה אותי יותר חולה- אבל אני לא יודעת איך לתפקד ככה. ובסוף היא חתמה פעמיים בזה שאני צריכה לחייך יותר כי החיים יפים וכולי..

מחר אזמין תור לקב"ן אני לא יכולה לחיות ככה יותר. עדיין אלך להתייעצות חד פעמית אצל הפסיכותראפיסטית אבל את השאר כנראה אמשיך אצל קב"ן. כי הוא בחינם והוא יכול לתת לי את מה שפסיכולוג פרטי לא יכול להביא לי וזה פטורים.

אני בטוחה שיש לי בעיית חרדות ואולי אפילו דיכאון. והמשהו הנפשי משפיע לי על הגופני כנראה כי הם בינתיים לא מוצאים כלום בגופני. ואולי הIBS *מעי רגיש* התחיל לי וגרם לכל אלה. לא יודעת מה, אבל קיימת בעיה נפשית זה אין ספק אפילו. אני בוכה כל יום כבר במשך שלושה חודשים. אני מונעת מעצמי דברים מפגרים כי אני נלחצת מהכל בערך. יש הרבה רגעים עם אנשים שמביכים אותי וגורמים לי להילחץ מכלום. שינוי מצבי רוח קיצוני. לא יודעת איך שרדתי ככה שלושה חודשים. ובכלל כאב הבטן מלפני חצי שנה! חצי שנה!!

מקווה מאוד שקב"ן יעזור לי ולא ינפנף אותי כי יחשוב שאני רק רוצה ממנו לצאת מהתפקיד או משהו. אני רוצה שהוא יעזור לי באמת להתגבר על הדבר הזה! שייתן לי את הפטורים כי אני חייבת אותם בשביל לתפקד כראוי, ולא כי בא לי להתחמק. בבקשה שיבין אותי ויעזור לי

בכל אופן כבר ממש ממש מאוחר, מחר עוד יום, לא יודעת מתי ישחררו אותי, לא יודעת מה לאכול שם, לא יודעת איך תעבור הנסיעה מחר בהלוך , לא יודעת איך הנסיעה בחזור תעבור. לא יודעת איך תכאב לי הבטן מחר ואם תכאב. לא יודעת כלום. כל יום מפחיד אותי מחדש :S

לילה טוב