וואו אני לא מאמינה שיוני כבר כמעט חלף לגמרי. בסה"כ החודשים דיי עוברים מהר, מלבד אולי כמה שזחלו. לדוגמא נובמבר ודצמבר 2011 זכורים לי כחודשים רעים שהיו עמוסים בדברים מעצבנים גם בצבא וגם בחיים הפרטיים שלי. בכלל התקופה הצעירה שלי בלשכה הייתה מזעזעת. לא הייתי רוצה לחזור לשם אפילו לא ליום אחד. היא זכורה לי כתקופה אפלה כזו, ובכלל גם ירד בה מלא גשם והתחיל להיות קר והגעתי הביתה כל יום יותר מאוחר מעכשיו *תשע- עשר* והייתי צעירה אז עשיתי דברים קטנם ומעצבנים ולא באמת הרגשתי מועילה במשהו לסדר היום.
אני קצת חוששת כי בספטמבר תתחיל שוב אותה תקופה, ובל נשכח את אוגוסט, חוק טל מבוטל, הדבר הראשון שייפגע מעודף עבודה מטורף אלה אנחנו. ויצא לי קצת לחשוב , אני לא מסוגלת בכלל להעלות על הדעת איך זה יהיה אפשרי. אין לנו זמן לעבוד יותר, וזו תהיה עבודה קשה כי רובם כנראה לא ירצו להתגייס ויביעו זאת אצלנו ויהיה קשים בכוונה. לא יחסרו אימותים קשים של שעות ועצבנים, ויכוחים מעצבנים. אין לנו מספיק כוח עבודה, אין לנו מספיק מקום, אין לנו מספיק זמן. אני באמת לא יודעת מה הם מתכננים שנעשה.
גם יצא לי קצת לחשוב, אולי חלקם מסוגלים איכשהו להביא התנגדות לביטול החוק דרך כתובות נאצה מול לשכת הגיוס *לא שעכשיו אין. יש לנו קרוב ללשכה "ציונים=רוצחים* באדום שדהוי כבר מרוב הזמן שהוא על הקיר*. מה אם חלקם יפעלו באלימות? בזריקת אבנים? לא חסרו התפרצויות אלימות במאה שערים בנוגע למליון ואחד דברים.
ואלו סתם כמה תהיות שבאמת קצת מדאיגות אותי בזמן האחרון. אני בקונפליקט עם עצמי כי מצד אחד, אני תומכת בביטול החוק באופן חד משמעי. עד היום לא באמת הבנתי למה הוא קיים מלכתחילה. אבל מצד שני החיים שלי יהפכו לסיוט מהרגע שהחוק יבוטל. רוב האוכלוסיה הזו נמצאת אצלנו בלשכה ואין לי מושג מה דרגים בכירים יותר מתכננים עבורנו. :S
כשנגיע לגשר נחצה אותו. הבעיה שהגשר מתקרב בצעדי ענק.
אתמול בסופו של דבר הלכתי לספר. הוא כמעט ביטל לי ברגע האחרון אבל עמדתי קצת יותר על שלי אז הוא הסכים שאבוא. מסתבר שאני התרומת שיער האחרונה של המקום כי הם כנראה זקוקים לכסף ומתקשרים אליהם הרבה בנוגע לתרומות באופן שהם כבר לא יכולים לעמוד בו. אני שמחה שלפחות אני הספקתי. :)
חברה מהצבא התלוותה אלי והיא דיי שכנעה אותי לנסות קצת משהו חדש. אז דירגתי דיי הרבה והאורך של השיער לא קבוע ועשיתי פוני מלא שאני יכולה גם להסיט לצד. לא הייתי סגורה לגמרי בנוגע לתספורת וכשראיתי אותה בפעם הראשונה פשוט רציתי לבכות *כמו שאחר כך קרה*. זה היה נראה מזעזע. אני לא יודעת מה הוא עשה שם עם הפן נראתי כאילו בדיוק קמתי מסיוט רע או במקרה קצת יותר שלילי: נראתי כאילו התחשמלתי ממש.
לרגע כעסתי, למה הסכמתי לזה, ויכלתי כבר לעשות את מה שרציתי מלכתחילה ועכשיו אין לי בכלל איך לשנות את השיער כי אפילו קוקו קטנטן אני לא יכולה לעשות. זה הכי קצר שהיה לי בחיים. החברה כל הזמן ניסתה לעודד אותי והיא חשבה שזה יפה ושאני נראית כמו בובה. היא הרגישה אשמה כי ממש שכנעה אותי לגבי זה אז היא קנתה לי מלא סיכות תקניות לשיער שאני אוכל לשחק איתו בצבא ולסדר אותו איך שבא לי, והיא גם הקפיצה אותי הביתה למרות שאנחנו ממש לא גרות באותו המקום.
לא כעסתי עליה מן הסתם. אני אמרתי את המילה הסופית, וכשעשיתי זאת אני לקחתי אחריות על התוצאות, גם אם אני נראית בסוף כמו אפרוח מחושמל.
אחרי התספורת תפסתי חלק מהשיער בסיכות והסתובבנו בקניון. הרגשתי שאני מסוגלת לקנות מלא דברים בשביל לפצות על ההרגשה הרעה. כאילו שמלה או כובע או כל דבר אחר שירגיש יפה ישפר את ההרגשה. בסוף קניתי עגילים שתמיד רציתי ואף פעם לא מצאתי סיבה מספקת ללמה לקנות אותם מבלי שזה יחשב לי כבזבוז כסף. טוב שיש ימי שיער רעים במיוחד בשביל זה.
ובכל מקרה, יש סוף טוב לעניין. כשחזרתי הביתה חפפתי, וסרקתי וייבשתי יפה יותר את השיער והוא נראה בסדר גמור. אני מנסה להתרגל אליו ואני קצת מצליחה. ואפילו התחלתי קצת לאהוב. יש לי מלא סיכות שלא השתמשתי בהן כבר עם השיער הארוך, וקשתות ועגילים שרואים עכשיו הרבה יותר טוב.
כולם גם החמיאו לי ממש בצבא וזה גם תרם לביטחון בתספורת. וגם שכחתי כמה זה נוח. מתקלחים בפחות זמן, מבזבזים פחות שמפו, השיער מסתדר לי כמעט בלי טיפוח, מסתרקים תוך שניה, השיער לא מסתבך בכל דבר שזז והחלק הכי נחמד בצבא: אני עם פזור בצבא, ואני מרגישה יותר עצמי עם המדים האלה! אני כבר לא עוד חיילת עם קוקו, אני חיילת עם שיער קצר ונפוח שנראית כמו עקרת בית בשנות החמישים *וזה בתנאי שלא אתן יותר לספרים לגעת לי בשיער*.
והכי חשוב. גם אם התספורת יצאה על הפנים, לפחותה מטרה הכללית הושגה: השיער שלי יעשה משהו יותר טוב מאשר סתם להתחכך לי בגב. הוא ישמש כפאה למישהי שבאמת צריכה אותו בשביל הנשיות שלה ובשביל הביטחון שלה והרצון שלה להראות רגילה בקרב כולם.
ואם כבר בנשיות עסקנו. התחלתי קצת לאהוב את השיער אבל הבעיה שאני מרגישה איתו חמודה, בפוזיציות מסויימות יש בזה אפילו סטייל, אבל אני לא מרגישה סקסית. אני לא מרגישה מושכת כל כך, וזה מוזר כי פעם קודמת שהיה לי שיער קצר הרגשתי סקסית יותר. אולי זה משהו שיבוא עם הזמן.
ואם כבר בסקסיות עסקנו. אני כבר לא יכולה יותר עם המחסור במגע של גבר. אני לא מדברת על סקס או שאר דברים גסים. אני מדברת על סתם ליטופים נעימים, או חיבוק. להיכנס למקום הזה מתחת לזרוע, עם הראש על החזה והסטנר שלו נוגע לך במצח. מקום שכאילו נוצר בשבילי. מקום שמרגישים בו הכי מוגנים ובטוחים ואהובים שיש.
אני אדם של חום. בלשכה, למרות שהתחלתי קצת לשנוא אנשים, עדיין לא איבדתי את החום. אני רק מרעיפה אהבה על אנשים, לא במובן המעיק והדביק של הדבר. אני מכינה פתקים משעשעים, ומחבקת הרבה, ומנסה לעודד כל הזמן. והתגעגעתי לחום שמופנה גם כלפי.
בכל אופן אני מרגישה שאני כבר לא מרוכזת ומתחילה לדבר שטויות. אני אלך להכין לי עוד קפה ולרבוץ מול הטלוויזיה. היה שבוע קשה, עם כל כך מעט שינה *בשמירה, כרגיל היה לילה ממש לא טוב, שוב חלמתי שם סיוטים, כמו כל פעם שאני ישנה שם. למרות שנרדמתי כל כך מהר מרוב עייפות. הגעתי לרמה שאני מתקשרת לאנשים בטלפון וכמעט נרדמת עד שהם עונים*. מגיע לי הסופ"ש הזה כדי לנוח. *למרות שמחר התכנון הוא לצאת. לא יצאתי כל כך הרבה זמן! ועכשיו התספורת החדשה דווקא עשתה לי קצת חשק לחנוך אותה בפומבי*.
שיהיה לילה טוב,
הסוחרת מונציה,
שמרעיפה גם עליכם הרבה אהבה.
3>
נ.ב
שכחתי לציין דבר חשוב: עכשיו אני נראית כמו קיץ, שזה כבר אדיר, כי אני תמיד חורפית 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הסוחרת מונציה
