"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

יש את הימים האלה שהשמיים נופלים לך ממש על בית החזה. ולוחצים ולוחצים ואתה לא יכול לנשום ועוד שניה אתה נחנק לגמרי ואתה חושב שזהו זה..זה הסוף..אתה תיחנק ככה מחתיכת שמיים נופלים וככה תסיים את החיים שלך.. בלחץ, בפחד, בחרדה שלא תעבור לעולם. ברגשי נחיתות, בתחתית של התחתית של האנושות..כי אף פעם לא תהיה טוב כמוהם..אצלהם זה נראה שהשמיים קצת יותר חזקים משלך, יותר בהירים משלך. חסרי סערות ועננים וסופות ברקים..

ואז אתה אומר רגע, רגע רגע. ממש ככה. שלוש פעמים חוזר על המילה "רגע". אחד אחרי השני. אתה מסיר התנגדות וחתיכת השמיים שחנקה אותך נספגת בתוכך.רק אתה עם השמיים האלה שלך, ברגע נעים שלא אכפת לך כבר מה קורה, ומה יגידו כולם. ואתה זורם עם מה שקורה, גם אם זה לא לגמרי מובן, לא כל יום נספגת בך חתיכה של שמיים. ו"יהיה מה שיהיה" הופך לסוג של מוטו בשבילך. 

ואז. בדיוק אז, ברגע הזה, היקום כולו בא לקראתך. ואתה מקבל את הטלפון שחיכית, ופתאום כבר לא עצבני, והבטן הפסיקה לכאוב, ואתה מתרגש כל כך מזה שדברים סוף סוף באים לקראתך ומכבדים את החולשה שלך שכבר תיכננת איך תילחם למענה. ואתה מבין שהאנשים היקרים לך שאוהבים אותך ומנסים להבין אותך כל פעם מחדש אבל לעולם לא יצליחו באמת, מרגשים אותך רק מעצם נסיונם ההולך וחוזר למענך. ואז הדמעות עולות.. כי זה מרגש אותך בכלל שיש אנשים שאוהבים אותך כל כך, על כל מוזרויותיך. 

ומה זה משנה לחצים ובירוקרטיה וריצות לבנק ולדואר ולסידורים אחרים.. 

עברת את הסופה הזאת, השמש יוצאת מבעד לעננים, יש קשת באופק ושוב אפשר קצת לנשום.

ערבי שישי מגיעים בהמוניהם. מערב שישי אחד אני מדלגת לאחר מבלי להרגיש ששבוע שלם חוצץ בין אחד למשניהו.

את ערב שישי אני בוחרת להקדיש לעצמי. אני לא יודעת איך זה יהיה בלימודים, אבל כרגע אני מעדיפה להתרוצץ ולהיפגש עם כולם במהלך השבוע, אבל ערב שישי שמור בשבילי. 

ובערב שישי הזה מצאתי את עצמי מדפדפת בפוסטים ישנים. הפוסטים של לפני שהשתנתי בצבא. ואני בוגרת בהם, אבל מרגישה כאילו אז לא הבנתי דבר.

חיי מתחלקים להרבה חלקים, אבל בהסתכלות כוללת אני יכולה להפריד אותם כך: אני של לפני המשבר בצבא ואני של אחריו. שני קווים שנפגשו רק בנקודה הזו ספציפית ולא יפגשו יותר לעולם. אבל אני אחרת ולעולם לא אחזור להיות הסוחרת המתוקה והתמימה שהייתי אז. בהשוואה לעכשיו הייתי עשויה ללא חת. ידעתי שאצליח בכל מה שארצה, האמנתי בהמון.

הצבא, והמדור הפסיכוטכני בפרט דיכאו בי כל תחושה של ביטחון עצמי שהייתה לי. ריסקו אותי ודרכו עלי בנעליים שחורות תקניות. לא כולם משתנים ככה בעקבות המדור הזה, אני לא הולכת לחלוטין נגד הצבא כי לא כולם לוקחים את זה כמוני, אבל רצה הגורל ובי זה נגע כך. בי זה פגע כך. השתנתי לעד. עם הצבא מתו לי גם כמה חלומות וגיליתי על עצמי שאולי יש דברים שאתקשה להגשים ודברים שלא ממש מתאימים לאני החדשה. אבל עם הרבה עבודה עצמית אני מסוגלת לומר שאני מחוברת לעצמי ולרגש שלי יותר משהייתי אי פעם. 

הלוואי ויכולתי לחזור אחורה בזמן, לקחת את החיילת העצובה והמדוכאת שהייתי היישר אל בין זרועותי. בפינות הלשכה הנשכחות שמצאתי בהן נחמה,למצוא אותי שם, מדוכאת ובוכה ללטף את השיער הקצר שהיה לי אז ולתת לדמעות לצאת ולהיספג באני החדשה. כי אני של אחרי המשבר עשויה מאותן הדמעות שנספגו בי אז. מאותם פחדים וחששות וביטחון עצמי שהורד לקרקע.

התקבלתי לאוניברסיטה שרציתי, למקצוע שרציתי ושמחתי כל כך.

אבל עוד באותו היום המחשבות התחילו להתרוצץ

ומאז הפחד הזה המשתק פשוט השתלט!

ואני מרגישה אותו בכל דבר בגוף, במיוחד בבטן הזאת שלי.

ואני מנסה להרגע,

אבל אני יודעת שתגיע תקופה עם כל כך הרבה התמודדויות..

ויותר ממה שאני מפחדת מזה,

אני חרדה מהפחד. 

אני מפחדת לפחד שוב.

אני מפחדת מהפחד שתקף אותי בצבא

אני מפחדת כל כך שאחזור לאותה תחושה ארורה

שכלום לא שווה

ושאני לא מצליחה לעשות שום דבר..

לנשום עמוק,

לשאוף..

לשחרר

לשחרר את הלחץ הזה..

הכל בסדר סוחרת

התקדמת כל כך הרבה..

הכל בסדר סוחרת..

את מתחילה את חייך בקפיצה קלילה למים העמוקים

אבל אף אחד לא אומר שתשקעי בהם,

אף אחד לא אומר שהם כל כך קרים ומקפיאים..

זה רק החשש שלך ממה שיהיה..

אולי המים דווקא יצננו אותך

אולי אלה יהיו בדיוק המים שאת צריכה שיציפו אותך למעלה..

ממש כמו נווה מדבר