ישבנו על החול החמים עוד מקרני השמש שהכו בו בלהט כל היום, הלחות מורגשת היטב באוויר וגורמת לעגלי זיעה ליפול במורד גופינו. היא ישבה לידי, הבחורה שלי, מטה את ראשה לאחור כדי לתת לחזה להרגיש קצת רוח ים וקצת אוורור מכל הזיעה שכיסתה אותה. היינו מאותם זוגות שיושבים הרבה על חוף הים, עם מחצלת או בלעדיה, בקיץ כשלוהט ובחורף בבית הקפה ממול עם קפה ושוקו חם. בקיץ, עוד בהתחלה, השתדלתי להיות רומנטיקן, היינו פורשים מגבת ישנה והיא הייתה באה במכנסיים קצרים שחשפו זוג רגליים קצרות ומושלמות, תמיד צחקתי עליה שהיא קומפקטית והיא נכנסת לכל חור, ואז הייתי מקרב אותה ונושק לה על הראש בחיבה ועל הלחי ועל הפה באהבה. בכל מקרה, הבאתי לנו יין קינוח מתוק וקר ואבטיח. נעצתי את קצה המזלג בחתיכת אבטיח גדולה למדי וקירבתי אל פיה, היא נגסה ומיד החתיכה נפלה והותירה אותה בפה אדום ומלא מיץ אבטיח בכל מקום. צחקנו הרבה על השלומיאליות אחד של השני, ועל הרגעים הרומנטיים שמושלמים רק בסרטים. היינו מהזוגות שמסתכלים מהצד ומקנאים בהם. עכשיו, אחרי כמה קייצים וכמה חורפים ביחד נותרנו שותקים. ישובים האחד ליד השני, בבגדי ים, אני כבר מרגיש פחות יפה מפעם, והיא עדיין שוכבת לה עם הרגליים הקצרות והמטופחות, מטה את גופה אחורה, קומפקטית ומושלמת בדרכה שלה. המשיכה אליה עדיין עזה, ולא משנה כמה אבוא על סיפוקי איתה אני ארצה עוד. אבל הרגשתי שזה כבר לא מספיק. הדמעות כבר נקוו בעיניי ואחת חוצפנית החליטה לפלס את דרכה החוצה, לנזול על פניי. "מה קרה?" אמרה הבחורה שלי כאשר הפסיקה לשניה להביט רחוק והסתכלה על מה שיש לה כאן והבחינה בדמעה נוזלת מתחת למשקפי השמש שלי. "כלום..סתם זכרונות" "אה..טוב". והיא המשיכה להסתכל על הים. ואני הסתכלתי גם אני אל האופק והבנתי שאני כבר לא רואה אותו איתה. שהבחורה שלי כבר לא שלי ממזמן. שמקיץ לקיץ, מתו לנו עוד ועוד חלומות, ומרחקנו, לא רק על המחצלת, רק גדל. הסתכלתי לעברה שוב, ידעתי שהיא תסתדר. ידעתי שאני לא. ובכל זאת לא יכלתי להישאר כך. ידעתי שאני צריך לעבור את ההרס שיעזור לי להיבנות מחדש.
אני אוהבת לראות את האולימפיאדה. כל כך נחמד לבהות בהם, לראות לאן אנשים יכולים להגיע, ואני בטוחה שלאף אחד מהם זה לא בא בקלות. אז לא משנה אם אתה מקום ראשון או חמישים, עצם זה שהשתתפת באירוע הזה זה כבר מראה על כל המכשולים שכן הצלחת לעבור.
לילה טוב :)
שמעתי את השיר הזה לפני כמה ימים בבוקר והוא עשה לי משום מה טוב :)
אני כותבת פוסט בוורד *מציינת עובדה חסרת כל משמעות עבורכם, ומדלגת ברחבי החדר החמים. חמים..על מי אני עובדת. רותח – אש- שלהבות- גיהנום עלי אדמות! שמישהו יביא את המטף, קוביות הקרח, או לפחות מאוורר שמאוורר כמו שהוא צריך לאוורר*
כפי שאתם יכולים להסיק, אני במצב רוח מבודח למדי. מזמן לא הייתי. זה דווקא נחמד. התגעגעתי לעצמי ככה.
אחרי השבוע המזעזע שעבר על כוחותיי הגיע סוף שבוע נחמד למדי. היום הייתי עם אחותי וחברה בתערוכת הגופות בתל אביב. בתור אחת שהייתה גם בתערוכה בחיפה לפני שנתיים או משהו כזה, אני יכולה לומר שהתצוגה הייתה קטנה יותר ומרשימה פחות. אבל היו כרטיסים בהנחה והחלטתי להתלבש קצת כמו גברות ,אז מה רע להסתובב ככה ביום שישי דווקא נעים בבגדים אוורירים בחופש המוחלט שהעולם מעניק לנו?
התקלחתי בבוקר מכינה את עצמי לאש בצורת אוויר שמשתוללת בחוץ, חשבתי ללבוש שמלה ובסופו של דבר ביאסתי את אחותי ואמרתי לה שאני עולה על ג'ינס. היה נורא בא לי ג'ינס ולאו דווקא קצר. זה שצמוד עלי ועושה לי אחלה רגליים J התאפרתי כמו שהקוסמטיקאית המקסימה שלי לימדה אותי ויצאנו מהבית כרגיל, ממהרות. אבל אני רגילה כבר לרוץ אחרי תחבורה ציבורית, בין אם על מדים ובין אם אני מטופפת על עקבים. לשמחתי עשיתי את הדבר השני, טופפתי על עקבי אל עבר הרכבת שתיקח אותי מכאן, ליום נפלא של קיץ ,שהתחיל דווקא לא חם מידי. אפילו השמש עדיין לא יצאה מהפוך *ביטוי שנתקע לי בראש מ"פרא" של גבי ניצן* ולנו היה נעים יותר
נסענו לראות את חלקי גוף האדם בפירוט ובאסטטיות מדהימה. *כנראה השתפרנו מימי חניטת הגופות במצריים *. את הסיבוב עשינו בעיון כמו שצריך ולא כמו בתערוכה לפני שנתיים שהלכתי עם ההורים ועם וולברין ואמא שלי לא יכלה לעמוד הרבה אז סיימנו את התהליך דיי מהר. כשיצאנו מהתערוכה השמש כבר הפציעה בשמיים הכחולים קופחת על ראשינו החשופים בעודנו הולכות על האבנים עם המראה הנושן, מצטלמות קצת ותוהות לאן מועדות פנינו עכשיו. חלפנו על פני קבוצת תיירים. תיירים, הקשר היחיד שלי לעולם כרגע. עברנו על פני אדם אחד שהיה לבוש בבגדי קטר. הוא עלה לאחד הקרונות וצפר פעמיים עם משהו שהיה לו ביד הסתובבתי להסתכל והוא חייך חיוך חמוד כזה, אז חייכתי בחזרה והמשכתי ללכת. אני לא יודעת במה זה שונה במשריקה ברחוב או צפירה באוטו, שאת הדברים הללו אני לא יכולה לסבול, אבל זה דווקא החמיא לי. אולי הצורה החמודה שהוא עשה זאת, אולי כי הייתי במצב רוח ממש מרומם ואולי כי הוא עשה זאת בצורה פחות וולגרית מהדברים הנ"ל וזה מה שגרם לי לא להרגיש כמו גוש בשר.
עלינו על אוטובוס למרכז תל אביב, וגם באוטובוס הייתה תקרית חמודה. עמדנו באוטובוס *שברתי שיאים היום עם זמן עמידה ממושך על עקבים, יציבות באוטובוס ועל מרצפות לא יציבות בעליל! מה שמראה על חשיבות הנוחות עם נעלי עקב כשאתן קונות אותן, ועל האיכות, גם אם זה יקר יותר* ומישהו ביקש לעבוד ואז הרים את המבט אלינו ואמר "איזה יפות" והמשיך ללכת. ירדנו מהקו כדי לגלות שהכל מפוצץ ולחכות לקו הבא שיושיע אותנו מחום האימים ששרר שם.
ברכבת פגשתי מכרה ודיברנו על צבא בעיקר, אני חייבת לנסות להתלונן פחות. אבל דמט אני לא יכולה להגיד בלב שלם שאני נהנית. אולי אני אגיש שזה בסדר, וזהו. בכל אופן, שבנו לחתום את היום הזה במסעדה, אכלנו המבורגר, שאני עדיין מעכלת למרות שעברו כל כך הרבה שעות. לא ההמבורגר הכי טעים *כי עשו לי את זה בטעות וול דן ולא מדיום וול* אבל מפוצץ לחלוטין! *פעם הבאה אני לוקחת את ה160 אין מצב שאני אשרוד עוד 220 אחד בחיי*.
ומאז אני שוכבת לי במיטה, חיוך שמן על פני ויד טופחת על הבטן, כאילו אני מינמום נחש שמעכל את טרפו ולכן בקושי זז.
החלטתי להישאר היום בבית ולנוח, למרות השיקול הנכבד של "עשיתי רגליים" שכמעט השפיע עלי לצאת עם חברים ולפזז במרחב במכנסיים קצרים. אבל לשם שינוי הקיבה פוקדת על המוח להישאר *ולא להפך, כמו שקורה בדרך כלל*.
אז אני אשתדל להנות לי עכשיו מקצת שכיבה חסרת כל נוע במזגן ומדמדומים או סקס והעיר הגדולה
טוב אז אני אתחיל במשהו שכתבתי לפני יומיים בפנקס כשפיניתי לי כמה דקות מהלוז המטורף:
"טוב אז החלטתי לכתוב פוסט למרות שאני עדיין בלשכה.אני ממש כותבת אותו ,מילולית, *באנגלית זה נשמע קצת יותר טוב* וכשאגיע הביתה אקליד. תמיד כשאני מגיעה יש לי מלא דברים/אין לי כוח לכלום בכללי ולחשוב בפרט, אז כל פעם אני אומרת שאני אכתוב פוסט בערב ואז אני נסחפת לספר טוב.
אם כבר ספרים, התחלתי את הרביעי שלי לחודש יולי *!!* בדרך כלל השיא שלי הוא 3 בחודש וגם זה לא קורה הרבה כי אני קוראת לאט ומעכלת. סיימתי את הספר של יעל פפר על גואל רצון בשלושה ימים. פשוט בלעתי כל מילה בשקיקה כאילו קראתי כתבה מעניינת וארוכה במיוחד בעיתון של שבת. לא להאמין שדברים כאלה קרו באמת. שירקב בכלא, עד סוף ימיו. אבל עכשיו בא לי סיפור קליל וכיפי, משהו יותא תמים ופחות כבד. הסתכלתי על המדף ובצבץ לי הספר שחברה הביאה לי ליום הולדת 18 ובשמו הידוע לכל: "דמדומים". היא קנתה לי אותו בשפת מקור אז ישבתי שזה יהיה תרגול נפלא לאנגלית אף על פי שהאנגלית שם דיי בסיסית טקלה אולי כך אוכל להרגיל את עצמי יותר טוב לאותיות ולמילים, דבר שימעיט את שגיאות הכתיב באנגלית וייתן לי יותר חוש לשפה וגם למה לא לקרוא בשפה נוספת כל עוד אני יכולה?! עד עכשיו היה לי נורא רגיל שכולם יודעים אנגלית אנגלית אבל לא, יש אנשים שמדברים שפה אחת וזהו. עם כמה מילים בסיסיות באנגלית. אז אם אני כבר יודעת ולמדתי, חבל שזה ירד לטימיון. חשבתי על עוד דרכים לתרגל את השפה: החלפתי בהגדרות הפלאפון את השפה לאנגלית- בתור ילדה הרבה מהאנגלית שלי הושתתה על ה"סימס" (סימס 1!!) למדתי משם מילים כמו: MAID או DISMISS או FIER ואני דיי בטוחה שגם את HUG ואת MEAL, ועוד שאר מילים בסיסיות. אני משחקת בזה מגיל קטן למדתי את המילים מכך שראיתי שכדי להיפטר מהעוזרת הייתי צריכה ללחוץ עליה ועל המילה FIER אז המוח שלי השלים לבד שזה "לפטר". אז יש וד מילים בסיסיות יחסית ויותר מיכוניות שאוכל אולי ללמוד מהפלאפון. חוץ מזה שהמילים יקפצו לי לעין יותר מהר והקישור בין העין למוח ולהבנה שלה יהיה מהיר יותר. בקיצור- קליטה מהירה יותר.
דבר נוסף שאני עושה זה לראות סדרות באנגלית ולשפר את ההבנה שלי משמיעת השפה. בהתחלה לראות "סקס והעיר הגדולה" באנגלית נשמע לי מוזר ופה ושם פספסתי כמה מילים. עכשיו, אחרי שש עונות בלי תרגום, אני כל כך רגילה שה כבר מוזר לי כשיש תרגום. אז גם את הסדרה הבאה שלי ,שנראה לי תהיה "בנות גילמור" *אני אוהבת יחסי אם חד הורית ובת מתבגרת :)* אני אראה בלי תרגום :).
יש לי עוד להיות בתורנות שאני עושה עכשיו לפחות עוד שעה וחצי ואני נמצאת באחד הרגעים שכל כך בא לי שחור ופתור , אני צריכה לשים לי כל פעם אחד- שניים בתיק- בתוך ספר או משהו כד שלא יתקמטו. במקום זה אני רושמת עכשיו פוסט במליוני דפים קטנים.
קודם הייתי שבוזה קצת כי השבוע לא זז לי ואני כל כך עייפה אבל עכשיו הבנות של שני קורסים מעלינו קיבלו סמל וזה ממש משמח אותי. עשיו יעבור הקיץ - הן ישתחררו ותישאר לי חצי שנה לשחרור ושלושה חודשים לסמל ולגיל 20 ^^ וגם אם עכשיו זה נראה לי לפעמים כמו עוד מליון שנה זה רק הולך ונהייה יותר טוב :)".
את כל הפוסט הזה כתבתי בתשעה עמודים קטנים :)
בכל אופן היה לי שבוע מזוויע. לא הספקתי אפילו לקרוא כמעט. ואני כל כך עייפה!! אתמול חזרתי ב23:00 הביתה, בדיוק בזמן לשעת ט"ש ושינה של שש שעות, יומיות עלק! מחר אני אמורה לחזור ב21:30 וזה יוצא יום חמישי, רק בגלל טקס אדיוטי שלא באמת מעניין אף אחד והולכים לייבש אותנו ביום החם והלח בשנה. מוות מראש!
לפחות אני הולכת בבוקר לבנק, אז אני גם יכולה להתעורר מאוחר יותר וגם להגיע מאוחר יותר ללשכה ^^
אתמול היה יום באמת מזעזע. נשארתי לשיחת חוליה, ואני שונאת את השיחות האלה! כל כך מיותרות, לא כיפיות, משעממות ומכבידות. חוזרים מאוחר הביתה, בדרך כלל סביבות עשר אבל הפעם הם הגזימו והאריכו את השיחה לשווא. וגם נושאי השיחה עצבנו אותי. כל הזמן הנחיתו עוד ועוד ועוד דברים מגעילים שעומדים לבוא עלינו, כל אחד גרוע יותר מהשני. נכנסתי לקצת לחץ ובאסה עצומה. החודשים האחרונים לשירות שלי הולכים להראות כמו גיהנום עלי אדמות. אני זוכרת את התקופה הזו של ספטמבר עד פברואר של שנה שעברה כתקופה הכי שחורה וארוכה שידעתי אי פעם. תקופה חשוכה, אני לא זוכרת ממנה כמעט אור שמש. רק גשם, המון גשם שנרטבתי בו כל פעם מחדש, הרבה קור, הרבה עבודה וייאוש ושעות מאוחרות בלשכה. תקופה שחורה לחלוטין. והיא הולכת לבוא עלינו שוב, רק הפעם עם צירוף חוק טל הקסום שמתבטל דווקא ברגע שנשארו לי עוד כמה חודשים טובים לשחרור.
אבל לא זה מה ששבר אותי. כשחיכיתי לאוטובוס אישה אחת עקפה אותי באלגנטיות אז החלטתי שהפעם אני לא מוותרת ואמרתי לה "סליחה את היית מאחורי, זה לא יפה לעקוף" והיא שיקרה לי במצח נחושה "עמדתי מאחורי האדון הזה " הרמתי גבה והשבתי "לא, אני עמדתי מאחורי האדון הזה" והיא הלכה ועמדה מאחורי. נמאס לי לוותר לאנשים, לתת להם לעקוף אותי ובסוף אני עומדת באוטובוס יותר משעה. ואלו אנשים צעירים. למבוגגרים אני תמיד אפנה את המקום שלי. בכל אופן, אחרי שעליתי והיא עמדה מאחורי הראתי לנהג את החוגר וחשכו עייני, הוא לא שם! שכחתי אותו בלשכה! שנאתי את העובדה שיש בקרים שלוקחים לנו את החוגרים כדי לבדוק נוכחות, תסמנו וי או משהו, למה לקחת חוגר?! הנהג התעצבן עלי ממש. הראתי לו את הכרטיס מחשב שלי עם תמונה והכל וסמל של צה"ל וזה לא עזר אז שילמתי על הנסיעה הזו. וזה מה ששבר אותי. ממש קש, גבבה, ששברה אותי. באותו רגע פשוט כעסתי מכמה סיבות: "למה הדברים האלה תמיד קורים לי?!" וגם "למה הוא חייב להתעצבן בכזה רעש, ולמה הוא לא יכול לוותר, סעמק אני חיילת, אני לחוצה בכסף, אני לא סתם על מדים לחוצה ששכחתי חוגר". הלכתי לספסל פנוי בסוף תוך כדי שאני מנסה למנוע מהדמעות לרדת והסנטר שלי רוטט ממאמץ לחסום את הדמעות. וכשישבתי הכל פשוט יצא. בכיתי שעה וחצי! שעה וחצי! מתחילת הנסיעה עד סופה לא הסתיימו לי הדמעות. והכי מעצבן זה להגיע הביתה ושאף אחד לא באמת מבין אותך בחוץ. מי שלא שם לא יודע מה אני עוברת. ואמא אומרת לי משפטים כמו "צבא זה צבא" "לא יכלתי להגיד שאת לא יכולה להישאר עד כזו שעה" או המשפט שהכי מהדהד לי בראש " לא חשבתי שתהי ככה בצבא שתבכי ותללונני מלא" . אווץ אמא. הכי מכה מתחת לחגורה. הכי לשמוע את האכזבה והכי להרגיש בן אדם חלש ומפורק. למה אני לא יכולה להיות עם קצת יותר חוסן נפשי.
וגם כל יום בחודש האחרון, כל יום, כואבת לי הבטן. היום החלטתי לשים לזה קץ, קניתי תרופה להרגעת הבטן ונראה איך היא תשפיע עלי. אני לא יכולה יותר לשרוד ככה. וזה גם נראה לי קצת פסיכוסומטי, כי זה קורה כשאני בלשכה ואף פעם לא בבית. ואני מספיק מרגישה שם רע. גם לא מוערכת, עדיין תקועה באותו פרוייקט שמוציא אותי מדעתי ורק אני נושאת בכובד המשקל שלו, וגם בלי הסמכה בזמן שכל הקורס שלי קיבל, וכמה אנשים מתוכם גם קיבלו כמה הסמכות. אז אני לא יודעת למה זה. הם מחכים לתת לי הסמכה מסויימת וזה עוד מוקדם להודיע? הם לא סומכים עלי? הם חושבים שאני גרועה? למה, למה הם לא גורמים לי להרגיש קצת טוב ולתת לי הסמכה מגניבה ומגוונת?!
בכל אופן, יש לי הרים של תסכול לחלוק וכבר נמאס לי. נמאס לי לדבר. נמאס לי לכתוב על זה. נפלתי על תפקיד מזעזע. פשוט מזעזע.
ואני לא יכולה לעשות כלום מלבד לבלוע את הרוק, לחכות לשחרור ולנסות בינתיים למצוא את עצמי איפשהו בין לבין..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הסוחרת מונציה
*מציינת עובדה חסרת כל משמעות עבורכם, ומדלגת ברחבי החדר החמים. חמים..על מי אני עובדת. רותח – אש- שלהבות- גיהנום עלי אדמות! שמישהו יביא את המטף, קוביות הקרח, או לפחות מאוורר שמאוורר כמו שהוא צריך לאוורר*