"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

בתקופה האחרונה קשה לי מאוד.

ב"תקופה אחרונה" אני מתכוונת ל-מאז שחזרתי מאיטליה..-חודשיים בערך.

פתאום אני קצת מרגישה שאין לי את ה"דלק" הזה לחיים..את הדבר שיעשה אותי מאושרת.. שום דבר לא מספיק..

וכששום דבר לא מספיק לי חוזרות לי מחשבות רעות וכאבי בטן וריצות לשירותים.. ושוב המעגל הזה של כאב בטן-חרדה-כאב בטן..

הלכתי לפסיכותראפיסטית שלי שוב..למפגש רענון, לפני שבוע. ויצאתי בתחושה טובה.. היא אמרה שאני כל כך מודעת לעצמי שאני מרגישה כל תהפוכה קטנה שקוראת לי וקוראת סביבי. וזה נכון..אני לא יכולה להישאר אדישה לכלום ואני מתעכבת על כל רגש קטן שעובר עלי. גם אם כלפי חוץ לא רואים כלום ואני נראית שלווה כמו גורו באשראם. 

זה מה שהכי נראה לי אירוני.. אני יושבת לי ונראית כאילו שלווה פנימית מציפה כל נים ונים בי. אנשים אומרים לי שאני מרגיעה אותם בטון דיבור שלי, וברוגע שלי.. אבל בפנים אני מתפוצצת! לבה אדומה ורותחת מציפה את הורידים שלי ואני כ-ל ה-ז-מ-ן נלחמת וממשיכה לתפקד כרגיל כלפי חוץ. 

אבל בפנים אני מרגישה שיותר קשה לי.. ובפנים אני נשברת יותר ועצובה יותר ובפנים אני במלחמה מתמדת.. אולי זו לא השוואה טובה, אבל כדי שאני אתאר לכם את תחושת החרדה שלי: כמעט רובנו חווינו את האזעקות ההולכות וחוזרות במהלך השבוע הזה.. חלקנו יותר וחלקנו פחות. מה זה גרם לכם להרגיש? פתאום לחץ.. ואפילו שמבחוץ פעלתם יחד עם הוראות הביטחון של פיקוד העורף, והלכתם למרחב מוגן, לא בהיסטריה אלא פשוט הלכתם לשם.. אבל בפנים הלב געש האדרנלין פעפע.. ומאז כל צליל פתאום מקפיץ אתכם וכל אזעקה עושה לכם משהו בפנים..

חרדה מרגישה ממש ככה.. כאילו אזעקה פנימית כל הזמן מופעלת ואתה חושש מטילים שינחתו עליך...והנה הסוף.. רק שבחרדה הרבה פעמים הטילים לא באמת שם.. ואתה יודע שהאזעקה היא אזעקת שווא..אבל זה מרגיש אמיתי כל כך..

אז אזעקות פנימיות מתעתעות בי ואני באמת נלחמת איתן..ואני ממשיכה לעבוד כרגיל, אפילו שאני רצה מלא לשירותים, ואני הולכת להרצאה והולכת לסרט ונפגשת עם חברות *למרות שלא יצא לי בשבוע האחרון כי כולן עסוקות נורא*.. אבל בפנים זה מרגיש כמו מלחמה..

במפגש עם הפסיכו בשבוע שעבר היא אמרה לי שיש איזור BEING -להיות ואזור DOING- לעשות.. ובדרך כלל היא אומרת לאנשים להגיע לאיזור הראשון..אלא שאצלי זה ההפך...אני כל כך מחוברת לעצמי ונמצאת באיזור הBEING כל הזמן.. גוף ונפש אצלי זה היינו אך.. והיא המליצה לי קצת "לברוח" לDOING.. בכל פעם שאני מרגישה שאני בתקופה קצת יותר קשה, כמו עכשיו, אז לא לתת לעצמי להתבוסס במחשבות..לצאת עם חברים,לדבר על הבעיות שלהם בחיים, לעשות הליכה, ללכת לסרטים, לשבת בבתי קפה, לראות מופעים, לקרוא ספר , לעשות פאזל, לשמוע מוזיקה, לעשות שחור ופתור, סודוקו, לעבוד, לסדר, לנקות.. כל מה שעולה לי בראש שמנתק קצת את הנפש מהגוף.. שמפעיל את המחשבה ומכוון את הריכוז שלך למקום אחר..

אז אני באמת משתדלת לעשות ככה..ואולי טוב שהתקופה הקצת יותר גרועה הזאת באה לי עכשיו..שאני מתמודדת איתה.. בכלל, אני מתמודדת עם משהו שאני כבר מכירה.. זה לא דבר שחדש לי..אני חיה עם זה כבר למעלה משנתיים.. זה מספיק זמן כדי להכיר את החרדה ואת המעי הרגיז שלי..ולדעת מה לרוב עובד עליו ומה פחות.. 

ולפרוק..ולשתף..הכי חשוב לשתף.. אף אחד לא יחשוב שאני משוגעת..ואם הוא יחשוב כך שיתרחק ושלא יהיה חבר שלי בכלל. אני כל כך נורמלית שאני פשוט צריכה רק להפנים את זה.. אני בחורה כל כך רגילה.. בת 21 בשלב מבולבל בחייה.. עברו זאת לפני ויעברו זאת אחרי.. וזה בסדר.. הכל בסדר הכל בשליטה..

בימים האחרונים אני תוהה יותר ויותר על הבלאגן הזה שהולך במדינה שלנו.

מכל כיוון מתקיפים אותנו.. מהבחוץ כמו מהבפנים..

אתמול הייתי עם אבא באוטו כשנשמעה האזעקה ופשוט המשכנו לנסוע והייתה אזעקה, והחננו , והייתה אזעקה, ונכנסנו לחדר המדרגות ונבהלתי כשראיתי שלוש בנות מסתתרות בבניין שלי. ואז שמעתי את הבומים ועליתי למעלה ונכנסתי הביתה כשבידי הייתה הפתעה מצחיקה ומיוחדת לאמא שנבלעה בייחודה עם כל המצב מסביב. וזה מרגיז אותי שאי אפשר להתרכז בדברים הקטנים והיפים של החיים כי הם נבלעים בכל הבלאגן האיום ונורא הזה. ולי אין זכות להתלונן, אני לא ממש קרובה אל הקו. אבל מה עם האנשים שחיים מציאות כזאת יומיומית.. ובעמוד ענן עוד נבהלתי מהאזעקות..אבל איפשהו התרגלתי והפעם נבהלתי יותר משלושת הבנות בחדר המדרגות מאשר מהטילים שיורדים עלינו..

נערים נרצחים באכזריות בזה אחר זה, התרעות לחטיפות.. אוי כמה שאני שונאת את המילה הזאת.. "התרעה".. שנמצאת איפשהו בכל הילדות שלי.. "אמא למה אסור ללכת לקניון עם החברות היום?" "יש התרעות לפיגועים ועכשיו חג/חופש/וואטאבר ויש שם מלא אנשים.." "שוב פעם ההתרעות האלה". דיאלוג בערך רגיל של אז..

זה מרגיש שרק כאן אמא יכולה להגיד משפטים כמו "יהודים! יהודים שרפו אותו! אחרי שבשואה שרפו יהודים!!" וזה מרגיש שרק כאן יש לנו עכשיו חדר חשוך ואטום שרק מחכה לצליל הראשון של האזעקה שנפזז אליו ונאטום את עצמנו בו..

ומה שהכי מעצבן אותי בכל העניין שזה מרגיש לי רגיל.. רגיל שבכל קיץ יש איום למלחמה, שגדלתי על מילים כמו "התראה" "מהומות" "יידוי אבנים" "פיגוע".

מרגיז אותי שגם הבפנים שלנו כל כך מלוכלך ומגעיל.. שחיתויות.. נשיא אנס, ראש ממשלה בכלא, שחיתות במשטרה.. ואז גם מבטלים חוק עזר שאיפשר למרכולים להיות פתוחים בתל אביב בשבת.. מה השלב הבא? לסגור מסעדות ובתי קפה בשבת? מה עם פאבים בשישי בערב? ואולי כבר נאסור על תנועת מכוניות לשמירה על קדושת השבת? סטאטוס קוו נמאסת! אני רוצה לחיות במדינה דמוקרטית! לא במדינה דתית שבמקום ללכת צעד קדימה הולכת עשרים אחורה..

אני מוצאת את עצמי חושבת יותר ויותר על הרצון שלי לגור באירופה, באמריקה, בניו זילנד אפילו! הרחק אי שם..בשקט שלי..בהתרכזות בדברים הטובים והחשובים בחיים.. בהעברת חיי בנועם ובשלווה ולא במלחמה ובאיום תמידי..

יום שישי בחיתוליו, רק שעה וחצי ממנו עברה ויש עוד את כולו לפני. וימי שישי מיוחדים לטעמי יותר מימי השבת. יש חגיגיות באוויר, אווירה חופשית, החנויות בחוץ פתוחות אך ממהרות להיסגר לקראת השבת שבפתח, בתי הקפה עמוסים בני אדם חופשיים, ועיתוני סוף השבוע גדושים גם בכתבות שלא עוסקות בבלאגן האיום ונורא שהולך כאן.

וככה אני מוצאת את עצמי, בימי השישי שאני לא עובדת, מעלעלת ב7 ימים וקוראת טורים קבועים ומוצאת משפטים שחלקם יחקקו בי לעד. כך יום שישי אחד קראתי כהרגלי את הטור של שלמה ארצי ונחקק בי משפט כל כך נכון אבל אני לא זוכרת את הניסוח המדוייק. משהו בסגנון של סדר חיצוני שנכנס פנימה. 

כל פעם שיש לי בלאגן בחיים אני ניגשת אל המזווה ומוציאה את הדלי הסחבה והמגב. עם חבילה של מגבונים לחים אני מתחילה קודם לנגב את האבק מהשולחן, מהחלון וממדפי הספרים. אני מרימה את הלפטופ, את מנורת השולחן, מזכרות וגלויות ממקומות מקסימים ומחוויות נהדרות, מנקה את כולם. אני מחליפה מצעים, שואבת אבק גם מהמיטה, וממתחת למיטה,ולבסוף עוברת פעמיים עם הסחבה והמגב ואז, אחרי מקלחת אני מרימה את גב המיטה ונשענת. שואפת לקרבי את ניחוח הנקיון שחודר אלי פנימה, ועושה לי סדר פנימי. בדיוק כמו ששלמה דאג לשתף אותנו.

אז היום עשיתי לי סדר כזה, ובעודי יושבת בחדר הנקי ומתקתקת על מקשי המקלדת אותיות המתגבשות למילים שמתגבשות לכדי קטע טקסט ממשי, אני לא מפסיקה לחשוב על ההארה שהייתה לי בצהריים ועל מעין חשק מוזר שבא בעקבותיה. הבנתי שאוטוטו אהפוך לסטודנטית,ואחיה במקום משלי. ובמהלך הקניות לביתי החדש בוודאי אקנה לי כרית אחת שתשמש אותי שם. וכנראה במעונות אשן במיטת יחיד. אבל המחשבה הזאת לא מתיישבת לצד הרצון שלי למצוא שם מישהו. מישהו לישון איתו בלילה, מישהו לתחזק ולהתחזק ממנו, מישהו לקשור קשר, מישהו לאהוב.

ואז חשבתי על זה שזה בכלל לא בא בסתירה. להפך. אני רוצה מישהו לחלוק איתו מיטת יחיד ולחלוק איתו כרית אחת בודדה. יש לי המון דברים לבד, עכשיו הגיע הזמן להוסיף קצת דברים של יחד. מוכנה לקשר אני מוכנה כבר שלוש שנים. בכל יום שעובר אני מרגישה מוכנה יותר מאי פעם. יש בי בגרות ורצון לתת ולאהוב וללמוד על בשרי אהבה ולא לקרוא עליה בספרים האהובים.

לפעמים אני חושבת שאני חושבת לי יותר מידי.

מתי יגיע הזמן לעשות את השינוי

ולהתחיל לבצע?