"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

המון זמן עבר מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה, כמעט שנה, שני סמסטרים, כמה וכמה חגים ומועדים לשמחה, מספר חודשים טובים, מאות ימים, אלפי שעות, מאות אלפי דקות, ועשרות מליוני שניות! (להמשיך? כי אני מסוגלת!).

המון זמן שכולו בעשייה ובלחצים ובשמחות ועדיין לא הספקתי את כל מה שרציתי, אם כי הספקתי הרבה.

מתי זמן לנוח? כנראה שבנושא הזה הפולניות קצת צודקות וננוח רק בקבר.

אם אסכם את השנה, היא הייתה עמוסה יותר מקודמתה, אבל היא עברה בטוב, הצלחתי במבחנים ולמדתי דברים חדשים ומעניינים. התחברתי יותר לאנשים, התרחקתי מאנשים אחרים, למדתי שיש דירות שאי אפשר לקרוא להן בית, וזה בניגוד לציפייה שלי מתחילת השנה. הדירה שגרתי בה הייתה קטסטרופה מבחינתי. בעל הדירה עצבן אותי כמה פעמים, הדירה הייתה מכוערת, (עצה שלי: בחיים אל תיקחו דירה אם אפילו משהו קטן לא מצא חן בעינייכם..משהו בתחושה של הדירה. כי זה אף פעם לא עובר, ולא משנה כמה מסדרים ומנקים...כמעט אף פעם לא ישבתי בסלון שלנו כי הוא נראה לי חשוך ומאובק ואפל.), השכונה הייתה מזעזעת, באופן קבוע ראיתי מסוממים ברחובות שמדברים לעצמם, שותים בירה בבוקר, מחטטים בפחים, מזריקים להם מחוץ לדלת הדירה שלי (תמיד כשהגעתי לדירה הייתי ערוכה למלחמה.. מישהו בטלפון, גז מדמיע, משהו כבד ביד, אפוד מגן, קסדה, קלצ'ניקוב, עם פלוגה מאחורי ומלווה בטנק שיהיה למקרה הצורך..) ואם היה אור במדרגות אכלתי סרטים שהוא יושב שם מחוץ למקום שהייתי אמורה לקרוא לו בית.

הדירה הזאת הייתה נוראית בעיניי והיא גם הרחיקה אותי מאוד מאוד מאוד משותפה שלי שהייתה גם חברה טובה שלי והיום אנחנו מדברות בערך פעם בשבועיים, נפגשות פעם בחודש, ולא מספרות אחת לשניה הכל..אפילו לא את הרוב.

אבל זה התחיל ברגל שמאל, והיא אשמה בחוסר השיתופיות ואני אשמה בחוסר התקשורת..אם רק הייתי אומרת.. אבל מה יכולתי לומר? 

היא טסה לחו"ל לחודש וחזרה ביום הראשון לתחילת השנה.. כך שכל הסידורים המעצבנים ביותר כולל נקיון הדירה נפלו עלי בלבד. להעביר את החשמל, מים, טפסים לארנונה, התקנת אינטרנט ובחירת הספק והשירות, ועד שכל אחד עונה בטלפון הספקתי להצמיח מספר שערות לבנות וגיליתי מספר קמטים שלא היו שם קודם.

ניקיון הדירה שנראתה זוועה היה עוד יותר מייגע, והודות לאחותי לא עשיתי את זה לגמרי לבד. אבל אני מודה, חלונות לא עשיתי שם מעולם (אל תספרו לאף אחד). לא קנינו וילונות כמו שאמרנו, לא סידרנו את הסלון שיראה כמו בית. והעיקר הספקתי לראות את חבר שלה בבוקסר מספר פעמים (אפשר להעלות את הנושא לדיון.. לדעתי זה ממש לא בסדר שחבר שלה יסתובב בבוקסר או יחליף מולי חולצה תוך כדי שאני מדברת איתו ולא משנה כמה חם לו! הוא בבית שלי בין היתר והוא צריך לכבד אותי מינימלית) ושלא נדבר על זה שפעם אחת הוא יצא במגבת מהחדר כדי לקחת את התיק שלו ואני הייתי במטבח. 

ותמיד אבל תמיד, וזה כבר קשור למרפי, דברים הפסיקו להסתדר כשהייתי לבד, הג'וקים יצאו כשהייתי לבד, החשמל קפץ, המים נותקו, הנרקומן היה מחוץ לדלת, הודעת עיקול חיכתה על הדלת (בעל בית מפגר!) וכן הלאה וכן הלאה. אולי זה לאו דווקא מרפי, אולי זו דווקא העובדה שלרוב הייתי בדירה לבד.

המקום הזה לא היה סימפטי במיוחד, בכל זאת אחת השכונות המסוכנות בארץ, (טוב לדעת זאת בדיעבד), וזכורים לי הרבה לילות שקצת פחדתי. דלת פלדלת וסורגים בחלונות לא משנים את העובדה שמרגישים חוסר הגנה. בתכלס, אנחנו אף פעם לא לגמרי מוגנים (חפשו את הטור של יורם יובל "אשליית הביטחון" הכתבה הראשונה בטור בידיעות אחרונות או YNET) על מנת לספק את אשליית הביטחון שלי למדתי לשים את הטלוויזיה על טיימר כדי לפחות להירדם עם רעשי דיבור ולא עם רעשים מוזרים של שקט בלילה, ואני מודה , אולי זה יישמע דרמטי אבל לפעמים היה לי מקל מטאטא ליד המיטה וגז מדמיע על השידה ליד.

אולי אני קצת דרמטית, אבל לפעמים אני פשוט לא מסולת אלא לחשוב על הכל מראש ולנסות להיות מוכנה לכל תרחיש שיגיע. זה אצלי בDNA, הגנים האוסטרים.. שאני לא אהיה מוכנה מראש? מה פתאום!

השנה פתרתי את בעיית הדירה בכך שאני פשוט לא אגור בה. אני עוברת לדירה אחרת שנראית יותר כמו בית, עם חברה שמרגישה יותר כמו בית (והיא באמת לא תשאיר אותי לבד), ואפילו ששכר הדירה יותר יקר : יש קוד בכניסה!!! (אם כבר אשליית הביטחון). ובואו נודה באמת, כנראה שבשנה הזו שתבוא עלינו לטובה, גם בדירה אני לא אהיה כל כך הרבה...הבית החדש כנראה יהיה באוניברסיטה.. אחרי הכל השנה העמוסה ביותר עוד לפני.. 

בברכת, לא מאמינה ששוב הצלחתי לכתוב פוסט,

הסוחרת מונציה

וסתם כי מעניין אותי, מה אתם מחשיבים כבית?