אני יושבת כבר כמה דקות מול המלבן הלבן הזה של ישראבלוג, ולא יודעת איך בדיוק להתחיל את הפוסט. אני רוצה לספר בעיקר על החתונה אבל לא יודעת למה מאז שחזרתי ממנה אני בבאסה.
כפי שאתם כבר יודעים, חברה שלי התחתנה אתמול ואני הייתי השושבינה. הכנתי את עצמי עוד יום לפני עם הבטן. אכלתי רק דברים קלים, קבעתי דיקור בערב. במהלך היום לא עשיתי הרבה, קפצתי לדואר לקנות בולים לישראל ולגרמניה, קפצתי לסופר לקנות עם אמא כמה מצרכים נטולי לקטוז ועוד כמה מצרכים לעוגת גבינה המדהימה של אמא שלי שהיא מכינה לסוכות.
הבטן של לא הייתה על הצד הטוב ביותר אבל היא הייתה סבירה. עד הדיקור מצב הרוח שלי היה בסדר, אחרי זה כבר נהיה קצת מסריח כזה. דיברתי עם הדיקוריסטית על כל המצב שלי. היא ממש מתוקה, היא ניסתה לעזור והביאה לי סוג של כאפה למציאות. שאני אצטרך להתמודד עם הרבה דברים בחיים שלי אז אני צריכה כבר עכשיו ללמוד להתמודד עם דברים. אני לא זוכרת כבר בדיוק מה היא אמרה אבל זה קצת עשה לי שוב רע והכניס אותי ללחץ.
חזרתי הביתה עם פרצוף לא כל כך שמח אז כמובן ששמו לב. איכשהו יצא שפתאום באמצע הלילה נפתחתי בפני אמא שלי וסיפרתי לה ממש את כל מה שאני חושבת. שיש לי התקפי חרדה מדברים מסויימים, שאני חסרת ביטחון באופן מזוויע ושייתכן שבגלל זה יש לי את כל הבעיות בטן האלה. אני מפחדת שאני קצת אצטער על זה. כי היא מנסה לעזור , מן הסתם, אבל זה קצת מעיק עלי שפתאום היא נותנת לי יחס קצת מיוחד יותר: מנסה להצחיק אותי, מנסה לגרום לי לצאת יותר מהבית ומשתדלת יותר בשבילי.
בכל אופן, באישון לילה, הגענו לאיזשהי מסקנה, שכבר כל מי שאני מספרת לו את הסיפור המלא הגיע אליה גם כן, אני צריכה פסיכולוג. אני צריכה את הכלים להתמודד עם דברים פשוטים בחיים, להתמודד עם התקפי החרדה האלה ועם הלחץ הבלתי פוסק, שבינתיים הורסים לי הרבה דברים בחיים וגורמים לי סתם להראות מוזרה.
אז כנראה שממש בשבוע, שבועיים הקרובים, אני אמצא פסיכולוג *אין לי מושג אפילו איך להתחיל לחפש. אני מפחדת ליפול על סתם מישהו גרוע* ואפסיק עם הדיקור והשיאצו כי אני מרגישה כרגע שהבעיה שלי פסיכולוגית נורא ואין לי כסף לשלם על שאר הדברים. וגם כן פסיכולוג, אני אקח אותו פעם בשבועיים, כי זה נורא יקר . אני מקווה לא להרגיש שזה מעט מידי ושאני צריכה יותר פעמים :S
הלכתי לישון, בקצת פחד לקראת החתונה למחרת. אבל זה בסדר, כי אני פחדתי מהרגע הזה עוד מלפני שבועיים.
התעוררתי לי בבוקר, כמסוכם לא אכלתי כלום, אבל הייתי בלחץ מעורבב עם התרגשות. כי בכל זאת, חברה דיי טובה שלי מתחתנת! קמתי בכוונה שעתיים לפני הזמן שאני יוצאת מהבית, כדי שאוכל להתארגן לאט ובלי לחץ. וכך אכן היה. עוד בבית לקחתי אדוויל אחד וגם רסקיו. הרסקיו בכלל ליווה אותי עד החופה חופשי. בחיים לא לקחתי כמות כזאת גדולה. הרגשתי את ההשפעה כבר על הגפיים שלי, שנהיו קצת חלשות יותר, כמו שקורה לי אחרי אלכוהול. אבל לכאבי בטן מלחץ זה לא השפיע.
לפני החופה לא היה עם מי לדבר. באמת. אנשים ניסו לדבר איתי על דברים אחרים כדי להסיח את דעתי, אבל פשוט לא יכולתי לחשוב על כלום חוץ מעל להרגע ולהבין שאין מצב שאני הולכת להרוס לחברה שלי את החופה. שוב ביקורים בשירותים לפני, עוד רסקיו, דיברתי גם עם השושבינה האחרת שהייתה לידי בחופה, היא גם הייתה לחוצה והיא גם מכירה את הבעיה שיש לי אז זה הוריד ממני קצת לחץ. והשושבין שהיה גם כן לידי הוא ידיד טוב של הכלה ואני מכירה אותו עוד מלפני יום החתונה. הוא היה רגוע לחלוטין אז זה היה מעולה. הוא נתן לי חיבוק מרגיע לפני, ובטקס עצמו שלח לי מבטים מפעם לפעם, לראות שהכל סבבה איתי. אז זה גם הרגיע. מרגע שהטקס התחיל גם הרגשתי שהלחץ קצת ירד כי התרגשתי נורא. ראיתי את אמא של חברה שלי מובילה אותה לחופה וזו הייתה חופה אחרת, כי היא יהודיה משיחית והוא נוצרי פרוטסטנטי. אז הראש קהילה שלהם חיתן אותם. זה היה באנגלית כי החתן לא מדבר עברית. הייתה החלפת נדרים, היו נאומים של שני חברים קרובים, אנחנו, השושבינים, הקראנו פסוקים מהתנ"ך ומהברית החדשה בעברית ובאנגלית והיה נורא יפה. הייתה גם איזשהי אישה בלי כפות ידיים שנגנה איזשהו שיר תפילה נוצרי בכלי נשיפה כזה שאין לי מושג איך קוראים לו. היה מרגש.
אחרי שהחופה נגמרה נעלמו לי כאבי הבטן כלא היו. שמחתי שזה עבר בהצלחה, שהצלחתי לעמוד בזה ושלא הרסתי לחברה שלי את החופה.
היו מעט אנשים, לפי דעתי כמאה מוזמנים. וזה מה שהיה הכי כיף. אחרי זה היה זמן לאוכל, ואז ריקודים. ומי אם לא אנחנו, החברים, מתפקידנו להרים את המסיבה ולגרום לכך שיהיה שמח ושאנשים ירקדו. אז הלכתי לבקש מהברמן משהו חזק והוא הביא לי ויסקי. זה פסיכולוגי כנראה, או שהשילוב של זה עם הרסקיו ממקודם עשה איכשהו את העבודה, משכתי את החברות לרקוד ובסופו של דבר כמעט ולא נשארו אנשים ישובים על הכיסאות.
בהתחלה זה היה קצת משונה, ללבוש את הלבוש החגיגי הזה ולרקוד באור יום עם מעט קהל ככה שרואים כל אחד טוב טוב. אבל לא יודעת, היה לי ממש כיף. הייתה גם מוזיקה כיפית ועשינו תנועות מצחיקות. מקווה שאחרי שאני אראה את הוידאו אני לא אצטער על הכל -_-"
בינתיים אחרי שחזרתי הביתה וראיתי שתי תמונות שהצטלמתי עם שתי חברות שלי בסוף האירוע, חשבתי לעצמי לעזעזל. שתיהן גם רזות ממש , עם גוף נשי יפה, ולידן אני פשוט רחבה. אז גם שהייתי עם השמלה הזאת שקניתי והתאימה לי הרגשתי שזה לא נראה טוב. ובכלל, אתמול שלבשתי את השמלה הרגשתי שהיא הייתה יפה יותר לפני חודש.
בגלל זה התבאסתי. אתמול. גם כי אני לפני מחזור אז אין ספק שההורמונים בגוף גועשים. אבל גם נמאס לי, כי עם האוכל של עכשיו אני פשוט לא יכולה לרזות. לחם בלי גלוטן הוא משמין, ואני לא יכולה לאכול ירקות. אין לכם מושג אפילו איך אני מתגעגעת לסלט. ירקות חתוכים טריים. כל כך טעים ומגרה ורענן!
את אתמול העברתי בבאסה בבית. זה היה גם מסוג הערבים שאף חברה לא זמינה כל כך ואני מוצאת את עצמי רק נרקבת בבית חסרת משמעות.
הבוקר גם לא כזה להיט. אבל החלטתי שאני אצא לסיבוב בעיר עם הMP יותר מאוחר. אולי להיות מדוכאת, אבל לפחות לעשות את זה קצת מחוץ לבית.
כבר תקופה ארוכה שאני פשוט לא מוצאת סיבה לחיות. כתבתי את זה פה בבלוג מממן. לא מוצאת מה עושה את החיים האלה כיפים בשביל לחיות אותם ככה? למה לצפות בכלל?
אני לא הולכת להרוג את עצמי או משהו, אז אפשר לחסוך את הדאגה. במקרה הכי גרוע אני אתבודד מכל העולם ואשב לבד בחדר כל חיי, במעצר בית שאני אצור לעצמי.
אבל אני לא מוצאת סיבה לעשות שום דבר מהדברים שאני עושה עכשיו. *זה חתיכת משפט מסורבל*
כתבתי אתמול סיפור קצר. אבל אני חושבת שאשים אותו בפוסט נפרד.
הכי קרוב לסוחרת מונציה שיש לי. וגם זה מגיל 12.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הסוחרת מונציה
