"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

התקופה האחרונה דיי עמוסה. אני כביכול בחופש, אבל לא באמת. אני עובדת דיי הרבה (הגעתי ל3 עבודות) ויש לי המון סידורים לדירה שהייתי צריכה להספיק, וכמובן נוספים כל הבלת"מים למינהם, קצת רופאים, קצת שיטפון בדירה בקטנה (לא מחכה לחשבון המים.. בכלל לא מחכה).

יש לי הרבה וי ברשימת הדברים שאני חייבת לעשות, אבל משהו התפספס לי, משהו שמעבר לכל הוי.

החודש, אני כמו עוד 67 אלף אנשים שמתי פעמיי לעבר פארק הירקון בתל אביב, לשמוע את אהבת חיי, QUEEN. כמובן שאין על פרדי אבל לא האמנתי להזדמנות שנקרתה בדרכי, לעמוד תחת השמיים הפתוחים ולשיר בקול את כל השירים האהובים. לא היה שיר שלא הכרתי, לא היה רגע שסתמתי את הפה. והרגשתי איזה משהו בבטן, משהו נעים. משהו ממריץ שגורם לא לרצות ללכת לישון כדי שהערב לא ייגמר. ובאמת הלכתי לישון מאוחר, אחרי שהתרגלתי בחצות כבר להשאיר את נעל הזכוכית שלי לנסיך ולחלום חלומות, 2 בלילה זה מכובד.

חודש התרבות שלי המשיך במחזמר ברנשים וחתיכות. שהיה מעט מאכזב. ציפיתי לשואו, למחזמר של ממש. היה מושקע והייתה תפאורה יפה והשחקנים שיחקו יפה והשירים היו טובים, אבל לא היה איזה קסם. אולי משהו במחזמר הרגיש קצת מיושן. אבל אני, רק תתנו לי לראות אנשים שרים ורוקדים וכבר ישמח לבבי ומובטחת התמכרות לאחד השירים בכל היום למחרת. (Luck be a lady).

גולת הכותרת של החודש הזה הייתה לפני שלושה ימים. בשתי מילים "עלובי החיים". במילה אחת "Masterpiece"!

כשקראתי את הספר לפני שלוש שנים, פתחתי אותו ועד הרגע שנגמר לא יכולתי לעזוב אותו. זה הספר הכי מדהים שקראתי אי פעם. הוא גרם לי לרצות להשתנות מעט, להיות טובה יותר. יש שם עומק מטורף של הדמויות, כל אחת עמוקה בפני עצמה, וכל אחת עוברת תהליך והכל כל כך אנושי שם. ובכיתי בספר כמו גם בחמישי במחזמר. מהרגע שהתחיל ישבתי מרותקת והזמן זרם כמו מים מבין אצבעותי. זה היה מושלם. השירים מדהימים (הכרתי אותם רק באנגלית אבל העברית לא נופלת בכלל, אפילו קצת יותר מרגש), הזמרים מדהימים (אמיר דדון היה נפלא. הוא שר במשך כל השלוש שעות האלה, וריגש בכל דקה. התחלתי לשמוע את השירים שלו מאז ברצף, ואלך להופעה!) דמעתי בחלק מהקטעים ופה כבר ממש הרגשתי את התחושה הזו בבטן שוב. רגש טהור, רגש שכלום מעבר לא משנה יותר, הכל אפס לעומתו. מזמן לא התרגשתי ככה. ברגע שנגמר רציתי שהכל יתחיל מהתחלה שוב (מקווה להצליח ללכת שוב כי זה פשוט לא הספיק לי), ונתתי הפעם את הסיפתח לכולם לעמוד במחיאות כפיים, וכל הקהל באמת קם ואפילו צעקנו קצת "ווהוו" והשחקנים נראו מעט מרוגשים, בכל זאת רק פעם שלישית שלהם מול הקהל. מיד איך שאני חוזרת לארץ אני מתחילה לקרוא את זה שוב (הייתי לוקחת את זה אבל רק הספר הוא אוברוויט. בכל זאת כמעט 700 עמודים). 

גם בלילה הזה לא רציתי ללכת לישון, כל כך נהנתי שממש התעוררתי מהכל. בכלל, כל הסוף שבוע נותרתי עם ההרגשה הזאת. הבנתי שזה הדבר שהיה חסר לי. הבנתי שבכל הזמן האחרון, לא הקצר כל כך, אלא בטווח של חודשים ואפילו בשנתיים האחרונות, איבדתי את עצמי. איבדתי את המחשבות המעמיקות שלי, מעט מהעולם הפנימי שלי קרס. איבדתי מעט מהמשמעות שלי. בקושי כתבתי, לא רק בבלוג אלא גם לעצמי. בזמן האחרון עלו לי שאלות של "מי אני" ובקושי עניתי עליהן מרוב להתעסק רק במה אני לא טובה ומה לא בסדר ומה יחשבו אחרים ואיך לצאת בסדר.

שכחתי שאני הסוחרת בעלת העולם הגדול שלה, הסוחרת של לקרוא ולהעמיק בקריאה, של לחשוב מחשבות פילוסופיות קטנות, הסוחרת של להרגיש ושל להתרגש באמת, של לנתח דמויות, של להבין, של לכתוב. זה לא משנה אם אכתוב סיפור, 5 שורות או אם אתמלל את מאורעות חיי, אני חייבת להתבטא. אחרת אני לא אני יותר. אחרת אני חסרת משמעות, ואני מעבירה פה את הזמן.

מהרגע שהבנתי את זה, ירדה לי אבן מהלב. הבנתי שמצאתי את החסר, שמצאתי את העקבות שיובילו אותי אל מי שאני. זה מוזר איך בלהתעסק בלפתח את עצמי ולהצליח איבדתי את הדבר שאסור לי לאבד. בלעדיו שום דבר לא משנה, הכל חסר טעם. איבדתי אותי, את המשמעות שלי. הייתי, ואני עדיין צריכה, מזון לנפש שלי. אני זקוקה למילים הכתובות כמו לאוויר לנשימה, אני זקוקה למוסיקה כמו למים זורמים, אני זקוקה להזנה נפשית יותר מהזנה גופנית. כי אומנם נפש בריאה בגוף בריא, אבל גם גוף בריא מחוץ לנפש בריאה. (אני מדגימה את הקשר את הזה באופן יוצא מן הכלל).

יש שיסברו אולי שאני מעט דרמטית, אבל על זה אני בדיוק מדברת, זו אני. כל אחד יודע או לפחות אמור לדעת מה עושה לו טוב ולמה הוא זקוק, והבנתי שאני לא יכולה בלי זה אחרת אני חוטפת בלבול.

לחיי המילה הכתובה, ולחיי המוזיקה ולחיי כל אומנות שהיא. לחיי הנפש ולחיי הרגש, ולחיי המשמעות שבחיים.