"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

ערב כיפור, ועכשיו אני פחות סוחרת ויותר הכופרת מונציה.. אבל זו המסורת הקטנה שלי.

אני זוכרת את יום כיפור כמשהו כל כך נחמד בעבר. בערב כיפור כל היום רק חיכיתי לאחרי הארוחה המפסקת.. הדקות עברו כמו נצח עד האוכל. ואז אחרי אהבתי כל כך ללכת לחברה ולשבת אצלה ובערב לצאת ולפגוש עוד אנשים. לא היה מצב של להישאר בבית בערב החג. אני זוכרת גם שלקחנו סרטים מבלוקבאסטר.. פתאום קלטתי שאין לי מושג אם עדיין יש דבר כזה. אני זוכרת את ההתרגשות וההתלבטות של איזה סרט יהיה טוב, ומה בא לראות הפעם כולם ביחד. 

בשנתיים האחרונות הייתי בכיפור בחו"ל, ודווקא השנה יצא שחזרתי יום לפני כיפור. שכחתי את התחושה. בעיקר עשיתי סדר בחדר (שנהפך ממבולגן מאוד למבולגן פחות), מיינתי עם אחותי תמונות מאוסטריה, ועכשיו נשאר לשבת קצת ולהרהר על החיים. 

מהחופשה הפעם לא היה לי כוח לכתוב כלום. היה מאוד נעים אבל פחות מעורר השראה כי את רוב המקומות אני כבר ממש מכירה. וזה גם אחרת לטייל עם המשפחה. היה כיף ממש, מעריכה כל דקה, אבל הייתי יותר איתם ופחות עם עצמי. קניתי לעצמי המון דברים, כי לפני לא בזבזתי על עצמי הרבה ורק עבדתי וחסכתי בדיוק למטרה הזאת. אז יש לי מלא בגדים, ושוקולדים ותה מיוחד להעביר את החורף הקשה שיבוא עלי.

היה גם קטע נחמד בו בסמטה קטנה בוינה פתאום פגשנו את עידן רייכל ודיברנו איתו בערך עשר דקות (וכן שכחנו להצטלם, וכן נצטער על זאת עוד הרבה), הוא היה כל כך נחמד, כל כך בגובה עיניים. אני ממש מעריכה את הצניעות שלו.

יש עוד שבועיים עד שהלימודים יתחילו, ואני מרגישה כאילו ביום הזה גם החיים ייגמרו. משתדלת לעשות הרבה כיף בינתיים, אבל קצת מצטערת שיש דברים שכבר לא אספיק, ולא מבינה איך כבר עבר החופש?! הוא אמור להיות ענק ומלא ואיך לא הרגשתי ממש בחופש?! 

חופש זה כנראה לא ימים ריקים חלקית ממחוייבות,

חופש כנראה זו התחושה ברגע מסויים שהכל בו אפשרי.

ומזמן לא הרגשתי חופש, כי חופשה זה לא חופש, לא חופש אמיתי.

היום כיפור, יום הסליחות. אמנם אני לא מקיימת מצוות אבל אני אוהבת את הרוחניות שבדברים, אני אוהבת את הרעיון של לסלוח ולבקש סליחה. הפעם הבנתי שאני מאוד צריכה לבקש סליחה מעצמי. סליחה שאני מורידה אותי נמוך לפעמים, סליחה שאני לא מאמינה בעצמי, סליחה שאני לא תמיד אומרת את מה שאני חושבת ושומרת לי עמוק בפנים. סליחה סליחה סליחה סוחרת.

ניסיתי גם לסלוח לשתי חברות שלי, שהיו חברות טובות שלי, אבל קשה לי. רק היום נעלבתי מהן שוב וכבר נמאס לי. אין ספק שהתרחקנו קצת, אבל נורא מרגיז אותי שהן לא תמיד עונות למה שכותבים בוואטסאפ. עם כל היתרונות בחדשנות יש את החסרונות האלה גם, ראיתי שהן ראו ולא הגיבו. בדרך כלל לא אכפת לי כל כך, אבל בראש השנה כתבתי לאחת מהן ברכה ממש מפורטת ואישית, למרות הריחוק שנוצר, ובתגובה קיבלתי רק "תודה" ועדכון שהכל בסדר עם אמא שלה. לא קיבלתי אפילו איחול של שנה טובה בחזרה, או איזה "גם לך" קטנטן. שאלתי גם מחו"ל איך עבר ראש השנה וכנראה ששאלתי שאלה שאין עליה תשובה.. כי לא זכיתי לאחת כזאת. והיום יידעתי אותן שחזרתי ואיחלתי את הגמר חתימה טובה המסורתי והצעתי שנמצא יום שיתאים לנו כי בטח הכל עמוס לשלושתינו, וגם זכיתי לחוסר מענה.

היום זה כבר קצת עבר אצלי את גבול הסבלנות והקבלה של זה. יש לי גם חברה שלא מחוברת ממש, אבל אם אשלח לה הודעה כזו והיא תראה היא תענה לי. זה קצת על גבול המעליב. בייחוד שכבר נוצר כדור שלג ממקרים דומים עוד ממקודם, שגם לפעמים לא מתייחסים למה שאני כותבת שם בכלל (למשל אם אמרתי שאני יכולה רק בשבת בערב, הן יציעו פעמיים את שבת בצהריים, ואני שלוש פעמים אכתוב שאני יכולה רק בשבת בערב).

קשה לי כבר לקבל את זה ולסלוח לזה. התעצבנתי קצת והחלטתי שאת השוקולד שקניתי עבורן אני כבר לא נותנת להן. לא אכפת להן שחזרתי לא אכפת להן שבירכתי לא אכפת להן מה אני כותבת בכלל, אז להביא להן שוקולד על הברוכה הבאה החמה שקיבלתי לא בא בחשבון.

אני טיפוס אמיתי, ואני לא יכולה לשחק משחקים, ואני לא יכולה לקבל את זה. יש לי חברים טובים אמיתיים שבאמת אכפת להם ממני. איתן אני אפגש פעם בכמה זמן..כנראה שעכשיו זה פחות מתאים.

אני רוצה רק ללמוד לשחרר את זה. לא להתייחס יותר. להגיד "יאללה סוחרת עברי הלאה". אבל הכל מקבל אצלי חשיבות בחיים. מאוד קשה לי לשחרר את הדברים. אם פגעו בי זה כואב לי, אם אמרו מילה לא במקום זה לא נעים לי בכלל, אותו דבר גם לכיוון חיובי, אם החמיאו לי זה נותן לי תחושה מדהימה. אבל כדי להרגיש משוחררת, להרגיש טוב עם עצמי, אני חייבת לדעת לשחרר מדברים כאלה.

אז לשנה החדשה אני מאחלת לעצמי לדעת לשחרר דברים שרעים לי ושמורידים אותי, וחבר. (הברכה הקבועה..הברכות שלי ממש יורדות עם הזמן! השנים עולות הברכות יורדות).