אלרגיה

זה כנראה עוד פוסט חסר משמעות שאף אחד לא באמת הולך להגיב עליו, אבל כשחושבים על זה...

לא אכפת לי.

את הולנטיינס שלי ביליתי עם האהוב שלי, כמובן.

בהתחלה עבדתי קצת אצל השכנה [מה שמזכיר לי להתחיל לסדר את השעות בענין התשלום.

מה שטוב הוא שכסף לאמ.פי כבר יש לי, ככה שאני מסודרת לטיסה בענין המוזיקה והספרים.]

הכנתי לו גם מתנה לוולנטיין היהודי, שוקולדיםשוקולדים. והוא הכריח אותי לאכול גם ~!

שמתי לו שוקולד חלב עדשים, מקופלת, פסק זמן, קליק, ושתי סוכרית זום.

יצא מושקע, קטן וחמוד שכזה.

חשבתי לצלם כדי להעלות לבלוג, אבל לא היה לי כח... נו, בהזדמנות אחרת.

ואז הלכתי עם הבויפרינד לחנויות ספרים יד שנייה, כי הוא רצה למכור כמה מהספרים שלו

[30 ש"ח לארבעה ספרים ! התחלה נחמדת].

אחרי זה הלכנו לבית שלו ובלילה, לקראת 21:00, ההורים שלו הציעו להסיע אותנו לבית שלי

[בלאגןבלאגןבלאגן ><"] ואחרי זה הם יחזירו אותו.

[לא, הוא לא מהFAIL שלוקחים ומחזירים לכל מקום, ההורים שלו פשוט לא כ"כ סומכים עליו

בענין הבילוי בלילות, הם כעסו כי הביא חשבון פלאפון גבוה למרות שאמא שלו חושבת שהוא

לא יוצא עם חברים מספיק כי הוא כל היום איתי].

אני עייפה בטירוף, אבל מרוצה, אין בכך שום ספק.

הוא מדהים מידי מכדי שאוכל לתאר במילים, ובכלל כל מה שאתאר לא ימלא אפילו חצי

ממה שבאמת יש לי לומר.

ואני אוהבת אותו כ"כ.. הוא חשוב לי.

קיצור, אם אני אמשיך לקשקש פה, אני לא אשן הלילה בסוף, אז ליל"ט

לכל האוהבים, החורפים וגם אלה שסתם נתקעו פה בלי קשר לכלום.

תמונה ישנה מטבריה -

ההמלצה שלי לספר הפוסט הזה היא "לאהוב את פרנק" - ננסי הוראן.

בואו נעזוב לרגע את כל ענין הכתיבה, שהוא שווה את זה בפני עצמו. העלילה פשוט הורגת אותי !

אני עדיין בלשבי קריאתו, ואני כבר יודעת שאני ממליצה עליו כי התרשמתי ממנו מאוד לטובה

[ולמרות שאני קצת משוחדת כי ינאי המליץ לי עליו, אני אומרת את זה בכל זאת באובייקטיביות מוחלטת.]

סיפורה של אישה פמיניסטית המנהלת רומן עם גבר בו היא רואה את אהבתה הגדולה ביותר תוך שהיא

נשואה ואם לילדים. מתוך העלילה צומחות הדמויות הראשיות, מיימה וילדיה, פרנק ואדווין כדמויות

נטולות כל יומרה ושטחיות לעגנית המבקשות, כל אחת הדרכה - להיות מאושרת לצד היקרים לה.