אני מודעת לכך שאף אחד לא קורא.. זה בסדר, אני לא מצפה שמישהו ידע מה שלומי.
לא, לא נפרדנו. אולי עוד לא. אולי בכלל לא.
אני יושבת כאן ומקלידה עם עיניים אדומות, מותשת.
עוד מעט תתחיל הסדרה של חיים הכט ואני לא אהיה פה, כי הפרק של השבוע מעניין במיוחד
ואני לא רוצה להפסיד אותו.
ולמה אני מדברת על חיים הכט ?
החיים שלי, כפי שאני מסתכלת עליהם עכשו קצת מפורקים והרבה מכורים. פיתחתי אובססיה לבויפרינד
וזאת עוד טעות שעשיתי במהלך 16 שנותיי. הוא לא מצפה לעתיד משותף. לא איתי, בכל מקרה..
קר לי, ואני צריכה את השמיכה שלי, ואין לי בכלל כוחות לקום ולנתק את האצבעות מהמקלדת.
בסלון כולם רבים, בערך כמו תמיד. אני מניחה שאני שוב אלך לישון בציפייה ובאכזבה מרה..
וכואב לי. באמת כואב.
ביום חמישי היה לנו חודש, והוא כתב לי פתק שבו הוא תאר כמה הוא אוהב אותי. הניח אותו על השולחן
ושכחנו ממנו. אני שכחתי, לפחות.
כשעשיתי כבר צעד לאוטובוס חזרה הביתה, והדלתות נסגרו, נזכרתי.
הוא הלך כבר ונצבט לי על הלב, למרות ששלחתי לו אס.אמ.אס.
הטלפון מצלצל.. ואני רק מקווה שזה הוא.
...
חברה. צפוי-משהו.
אז הוא השאיר הודעה בפייסבוק. ועדיין לא מתקשר.
אני ממלמלת לעצמי שאני לא צריכה אותו.. אני לא צריכה אף אחד.
לא את הגברת שמתקשרת, טוענת שאני יבשה ואפילו לא מנסה לברר למה, ואחרי זה מנתקת
כי משעמם לה ואני כבר לא מספקת לה בידור זול. אחרי זה היא מתיימרת להיות חברה שלי.
ואני לא צריכה אותו, כי בזמן האחרון אנחנו כבר לא עושים כלום והריקנות השתלטה על החיים.
אנחנו נותנים לשגרה לתפוס אותנו ואין את הריגוש הזה שהיה לפני חודש כל פעם שהייתי רואה אותו..
איך הוא מעז לומר שנחיה את כל החיים ביחד אם אפילו חודש בקושי אנחנו מעבירים ?!
כואב לי כ"כ..
חשבתי שאני יודעת מה אני עושה, אז הכנתי לו ציור, ואולי הוא באמת אהב את זה.. ואולי לא. אני לא באמת יודעת,
כי כבר קשה לי לקרוא אותו מעבר להבעות שהוא שולח. אני עייפה מלנסות לחיות את החיים במושלמות כזו,
כי אני לא מושלמת - ושנינו יודעים את זה.
יש לו יום הולדת עוד ארבעה ימים, אז קניתי לו ספר, כי אני לא בטוחה לגבי דיסקים ונדמה לי שהוא לא משתגע
על יותר מידי ציורים. כבר יש לו כמה דברים לתלות על הקיר.
הוא כנראה עושה את השיעורים במת' שלו עכשו, ואין לו זמן לחשוב עליי. זמן או רצון.. איך שלא יהיה.
הוא אמר לי שהמת' לא חשובה לו כמוני, גם לא הפיזיקה. כלום לא חשוב לו כמוני. גם לא המשפחה והחברים..
אבל אולי, לרגע, המחשבה שלי מרחפת לכיוונים שונים ואני מעזה לחשוב שזה לא לגמרי מדויק,
שבשעת אמת, המעשים קצת גדולים מידי על שנינו.
והנה הוא מתקשר.
והוא מנסה לעודד אותי, שוב.
וכנראה שאני שוב אפול בפח הזה.
קראתי את הספר שקניתי לו, סיימתי אותו היום. אחלה הישג בשביל אחת שאין לה זמן - כמוני.
388 עמודים, יומיים.
[ועכשו צריך ללכת לסקייפ, ואין לי מצב רוח בשיט].
נדמה לי שהוא יאהב את הספר, בכוונה ביקשתי מהמוכרת לא לארוז, כי רציתי לקרוא אותו לפני.
אני חיה בידיעה שכל ספר, תקליט, סרט, או מה שלא יהיה, צריך לבדוק לפני, כי הטעם שלו מאוד ייחודי
ואם אני אסתמך על החושים שלי, לא יצאו דברים טובים והרי אני כן רוצה להשביע את רצונו.
נראה לי, לפחות.
הוא רוצה שאני אבוא איתו לאילת. שני לילות, 333 ש"ח. זול משהו.
ואני לא יכולה. לא עם המשלחת, ולא עם ההורים, ובטח שלא עם עצמי.
יום אחרי הבגרות בלשון, משמע שיש לי קצת יותר מחודש להרוויח מספיק כסף ולסדר את הענין עם ההורים.
ולמה לעזאזל נראה לו שאני אצליח ?!
אני אהיה איתו לבד, זה יהיה הכי מדהים בעולם, אבל לא. אסור לי לסרב.
האקס השאיר הודעה במייל ואני חושבת שבצורה הכי אירונית שיש, האקס הוא בינתיים הדבר הכי יציב בחיים שלי.
הזוי-משהו.
יש לי בגרות במת' עוד שלושה ימים, ובגרות בצרפתית עוד חמישה ימים.
אין לי מושג על כמה אני ניגשת במת', אבל בצרפתית יש לי מגן 100, אחרי שבמתכונת הוצאתי 94
ובבגרות בע"פ יש לי 100 [לא היה כזה קשה אחרי הכל. הבוחנת הייתה נורא נורא נחמדה].
האקס נחמד אליי באופן מחשיד, אבל זה בערך מה שמחזיק אותי על פני האדמה, אז זה בסדר, נכון ?
זה לא כאילו שאם אני אפגע, מישהו ידע. נהייתי מושלמת בזה, בלהסתיר את הכאב שלי ברמה של ממש לדחוק אותו
לצד עד שהוא מקבל צורה מלבנית בגלל שאני נועלת אותו בתוך מגירה עלובה בתוך המח שלי.
אני צריכה לסדר שם, אם כבר אני נזכרת בזה.
"הרבה אנשים חושבים שלהיות אמיץ זה לא לפחד. הרבה אנשים טועים, כי להיות אמיץ זה דווקא כן לפחד,
ולהתגבר על הפחד."
"משפט גאוני."
"משהו."
יום אחד אני אמות, ואף אחד לא ידע. וכל הביציות שלי התגלגלו על האספלט השחור, כי לא מתתי סתם.
מישהו חיטט בתוכי והוציא את הלב. אני לא יודעת איך הוא יעשה את זה, אבל הוא יעשה.
האנושות מצאה לעשות דברים עוד יותר גדולים וחשובים מלהרוג ילדה מזוכיסטית בת 16.
ושוב אני פותרת בעיות לפותר בעיות הגאון.
אם יום אחד אני אמות, תזכרו שאהבתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
