אטמי אוזניים

פעם, בעולם האחר, כשהייתי מישהי אחרת, ילדה אחרת והכל אחרת, הלילה הפחיד אותי יותר מכל דבר אחר.
זה לא היה רק הלילה, אלו היו אנשים, דמויות, צללים וחדרי מדרגות חשוכים, אבל הלילה היה השיא.
אני זוכרת את השעה הזו, שהאורות היו נכבים ועשרות דמויות, בעיקר דמויות נחמדות מסרטים שבעולם שלי התעוותו לגמריי, קמו לרדוף אותי.
היו שם גם צללים, הבסיליסק מהארי פוטר, קפטן הוק מפיטר פן ועוד עשרות דמויות שמגוחך להזכר בהן.
אני זוכרת את הציורים שלי שקפצו מהנייר ופרצו בצחוק מרושע,
אני זוכרת את הציורים שמחקתי, חצאי פנים, חיוכים ועיניים ריקות שנעצו בי מבט מאשים.
הכי נורא היה בקיץ, כשהתחפרתי בפוך, מפחדת להרים את הראש כדי שמהעבר השני מפלצת איומה עם עיניים מפחידות, אדומות לא תחזיר לי מבט.
היה לי חם,
הדלת תמיד הייתה פתוחה והמיטה שלי השקיפה את המסדרון, אל סל גיהוץ רחב שהטיל צל דיי מפחיד וכשהייתה רוח והבגדים היו נעים, כך שהצללים ריקדו, הדימיון שלי בהחלט עבד שעות נוספות.
להורים שלי אף פעם לא סיפרתי על הפחדים האלה, בטח פחדתי שיצחקו עליי.
פעם אמא אמרה לי לרדת לזרוק זבל כשהיה חשוך בחוץ, אמרתי לה שאני מפחדת. היא כעסה והכריחה אותי לרדת, בחושך.
רצתי כל הדרך בלב הולם בפחד.

עד היום אני מפחדת מהחושך,
חבל שהוא לא מבין את זה.