היי, קוראים לי שירה. אני בת 15 מחולון.
אני בכיתה י' ואני במגמת מחשבים.
יש לי חברות ואני יוצאת ומבלה רוב הזמן, ואם לא אני במחשב.
יש לי אח גדול, למד 3 שנים עתודה אחרי יב', סיים תואר ראשון בפיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים.
עכשיו הוא שנה שנייה בשירות חובה בצה"ל, לאחר שעשה קורס קצינים וסיים בהצלחה,
ובמקביל לומד לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון בנגב.
יש לו חברה כבר שנתיים והם יוצאים ואוהבים, ויש לו אחלה של חיים.
יש לי אחות גדולה, לקראת סיום תואר ראשון במכללה האקדמית תל אביב-יפו.
במקביל היא עובדת במשרה מלאה ב"מיטב", בית השקעות.
אין לה חבר אבל היא גרה עם שותף בתל אביב, יוצאת ומבלה המון עם חברות שלה, ומנהלת את החיים שלה טוב מאוד.
אמא שלי, עובדת כבר 19 שנה ב"מרכז לחשמל" באזור, מנהל חשבונות ומכרזים.
פרנסה טובה מאוד, יוצאת עם אבא שלי וחברים הרבה, נהנית.
אבא שלי, כבר קרוב ל30 שנה בצבא קבע, חיל מודיעין, בדרגה מתקדמת מאוד.
פרנסה אפילו יותר טובה. לקראת פרישה, ויציאה לפנסיה.
סה"כ אנחנו חיים טוב מאוד, ברוך השם לא חסר לנו כסף, שמחת חיים, או חברים.
אבל יש משהו קטן, דבר נדיר ביותר שכמעט ואין בארץ, התמודדות יומיומית.
מחלה.
גם החברה והחברות הכי טובות שלי, לא יודעות מזה כלום.
אף אחד לא יודע, חוץ מהמשפחה הקרובה והרחוקה. הא, וגם כל רופא גסטרו בארץ, בכל בית חולים כלשהוא, קרוב או רחוק.
אף אחד לא יודע על אבא שלי.
אבא שלי חולה, במחלת אכלזיה.
זו מחלה עם התמודדות יומיומית קשה ביותר.
אני לא אפרט פה בדיוק מה זו המחלה, אבל אגיד שהאוכל נתקע בכניסה לקיבה בגלל בעיה בושת, ולכן אבא שלי כ"כ סובל.
המקסימום שהוא אוכל ביום זו כמו חצי מנה שלנו בארוחת צהריים.
לפעמים כשהאוכל נתקע, הוא לא יכול לאכול ימים שלי.
אבא שלי רזה, מאוד רזה.
הוא חי על כדורים, וגם אותם בקושי לוקח.
הוא חי על ויטמינים שישלימו לו את מה שחסר לו בגוף.
B12, ברזל, הכל כמעט חסר.
לפני הרבה שנים, הוא עבר ניתוח להרחבת הושת, זה לא הצליח.
כל כמה חודשים הוא עובר שוב הרחבה, שמחזיקה לו בדיוק לשבועיים, ואז הוא יותר סובל.
ביום שישי האחרון הלכתי להתארגן למסיבה אחרי הארוחת ערב
ואז שמעתי את אחותי צועקת בבכי "אני רוצה שתהיה בחתונה שלי, אני רוצה שתהיה בחתונה של שירה!"
רצתי למטבח והתחלתי לבכות.
ראיתי את כל המשפחה שלי יושבת במטבח מסביב לשולחן ורק דיברנו על המחלה של אבא שלי.
דיברנו על זה שאף אחד מאיתנו לא מספר לחברים שלנו, אנחנו לא מסוגלים לדבר על זה.
אף אחד לא יודע על אבא שלנו.
בתקופה האחרונה הציעו לנו ניתוח לכריתת ושת, ניתוח בעל סיכונים מאוד מאוד גבוהים.
שבכלל לא בטוח שהניתוח יעזור, שזה מה שצריך.
חלק מהרופאים אומרים כן, חלק לא.
אבא שלי עובר מיליון ואחת בדיקות בחודש, התייעצויות עם רופאים שונים, ואנשים שעברו את הניתוח.
עוד שעה ההורים שלי ייפגשו עם עוד אחד שעבר את אותו ניתוח.
ברוך השם כסף לא חסר לנו לניתוח הזה,
השאלה היחידה היא אם זה יעזור.
אם אבא שלי ישנה את הרגלי האכילה שלו וזה יעזור
למרות שחלק מהרופאים אומרים שבמוקדם או מאוחר, הניתוח יצטרך להתבצע.
כל המשפחה שלי עומדת עכשיו בסימן שאלה גדול.
אבא שלנו הולך ונגמר?
מה עושים עכשיו?
את הפוסט הזה כתבתי כי פשוט רציתי לפרוק.
אולי זו לא הפעם הראשונה אבל אני מנצלת סופסוף את הבלוג הזה כדי באמת לפרוק.
אני עם פנים מלאות בדמעות ובימים האחרונים אני בוכה המון.
אני פשוט לא מפסיקה לחשוב על אבא שלי.
זה הדבר שהכי חשוב לי בעולם. הכי בעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Playboy Bunny (Kitty Girl) :P