לפרוש כנפיים.

מעולם לא פירשו את הרגשות שלי בצורה כלכך מדויקת.

מעולם לא התחברתי ככה עם טקסט.

מעולם לא רציתי להשלים עם המצב הזה כמו שאני רוצה עכשיו.

הרבה זמן לא הצלחתי להעביר את הרגשות שלי למילים.. אבל הנה זה כאן. פשוט ומוחשי.

כוסאמא של שניכם.

"כשאת נזכרת בכל מה שאני כבר לבטח שכחתי,
כשאת נזכרת בבדיחה משותפת,
כשאת כועסת מחדש,
כשאת קוברת את עצמך בחדר מייאוש,
כשאת נזכרת בקולי קורא בשמך כמו שאמרתי לך שאהבתי כל כך,
כשהבכי פשוט מתפרץ ממך, כמו עכשיו,
כשאת מרגישה שאכזבתי אותך,
כשאת שומעת את שמי ונצבטת קצת,
כשאת רואה את פניי ונצבטת יותר,
כשאת מרגישה שאבדת הכל,
כשאת כועסת על עצמך,
כשאת לא מבינה למה עלייך זה משפיע כל כך,
כשאת מרגישה את החזה נקרע ואת הלב צורם,
כשאת מנסה לשכוח,
כשאת מנסה להעמיד פנים,
כשאת רואה את חברים שלי ולא מצליחה לשכוח,
כשנראה שכולם שכחו,
כשאת מרגישה קצת נשכחת מאחור,
כשאת רוצה שמישהו ישים לב ויציל אותך,
כשאת נשברת כי קשה לך לקבל את זה,
כשאת מרגישה ליום-יומיים שאת כן מקבלת את זה,
כשאני מופיע בחלום אחד.. שניים.. חמישה עשרה,
כשאת כורעת תחת שמיים ומבקשת להשתחרר מזה,
כשאת מחפשת תירוצים לא הגיוניים מחוסר אונים,
כשאת אוסרת על עצמך לדמיין,
כשאת כופה על עצמך לא להזכר ולשכוח,
כשאת רוצה להגיד, להגיב, להעיר,
כשאת מדמיינת בכל זאת,
כשאת פשוט מודה שאת כל כך מתגעגעת
תשכחי מהכל
ותזכרי שאני כבר לא שם בשבילך,
אף פעם,
למרות שהבטחתי. פעמיים."

והלוואי שיכולתי לשכוח אותך, אתכם, את כולם.

כלכך רע לי..

"אהבתי אתכם כמו שלא אהבתי בחיים, ואני לא בטוחה שאוכל לאהוב ככה שוב."

-אני-