רק לפני חצי שנה הכבאים מחו. "אנחנו משתמשים בכבאיות מתקופת קום המדינה", הם אמרו. אבל אין עונה. עד שלא קורה אסון לאף אחד לא אכפת. ולמה, בעצם, שיהיה אכפת? אין שום סכנה ממשמשת ובאה. בשנת 1998 הוגש לכנסת דו"ח גינוסר, שהציע לערוך שינויים כאלה ואחרים במערך הכבאות וההצלה בישראל. אך מסקנות הדו"ח לא יושמו וכמובן שלא תוקצבו בהתאם על ידי משרד האוצר. בסיכום הישיבה הוועדה שהייתה ערוכה על כתיבת הדו"ח אמרה שהיא "רואה בחומרה רבה ריבוי הקמה של ועדות שונות שאין מיישמים המלצותיהן ומסקנותיהן". זה כל-כך אירוני שזה עצוב.

הציבור לא נקף אצבע, שלא לדבר על הממשלה. רק כשאסונות כאלה קוראים, כולם פתאום מתקוממים וכמובן שאני בתוכם. "מה פתאום עד עכשיו לא עשו שום דבר?", אנחנו שואלים. אבל איפה היינו קודם? למה אנחנו לא תמכנו במחאה של הכבאים? אולי כי בעצם, המנהיגים שלנו לא טובים מאיתנו ואל לנו לצפות מהם ליותר.

את הטענה הזו לא קשה להוכיח. אנחנו כל-כך מופתעים כאשר נבחרי הציבור מואשמים בהטרדות מיניות, במעילות בכספים ובמינויי קרובים, אבל אנחנו חוטאים בדברים האלה לא פעם ולא פעמיים. כיצד, אם כן, אנחנו יכולים לצפות מהמנהיגים שלנו, שיצאו מתוך העם שלנו (שכולנו מכירים את מגרעותיו), ליותר? השינוי צריך לבוא מבפנים. אם אזרח עושה עובר על החוק אז לא, זה לא נסלח. כן, אפילו אם הוא רק אזרח קטן, רק אדם בודד מתוך שבעה מליון אחרים. כי כל אחד מרגיש שהוא "רק אחד", אבל ביחד זו מסה קריטית. אנחנו לא יכולים לוותר לעצמנו, כי אז מן הראוי שגם למנהיגנו נוותר.

המנהיגים שלנו כבר לא מהווים עבורנו דוגמה אישית. כבר מזמן הבנו שאם אנחנו רוצים שהמדינה זו תראה טוב, אנחנו צריכים לפעול בעצמנו. אמת, נתניהו תפקד בצורה מרשימה ביותר, הוא פנה למדינות העולם בבקשה לעזרה, דבר, שעל פי התקשורת הישראלית, מעולם לא נעשה. יש לזכור שבקשת עזרה פוגעת בערכי האגו והמאצ'ו הן של נתניהו והן של המדינה. אבל הבעיה היא שאנחנו עסוקים בכיבוי שריפות כאשר למעשה עלינו להתמקד במניעה, עד כמה שזה לא נראה הכרחי ונדמה כניצול לא יעיל של כסף. זה משתלם. כי כנראה שאם היו מיישמים את ההצעות של וועדת גינוסר, לא היה צורך בפנייה למדינות העולם או כיבוי שנערך יותר מיום-יומיים. לא היה צורך בחברים שלי שישבו (ועודם יושבים) בחמ"ל של עמותת "לב אחד". לא היה צורך לאבד חיי אדם ולקרוא לשריפה בכרמל "אסון". יש לנו עוד הרבה עבודה.

- הדס -