אוקי.. סוף סוף אני מעלה את הפרק.. הגיע הזמן לא?!
טוב.. אז אני כבר אומרת סליחה על זה שהתעכבתי כל כך אבל פשוט המצב עכשיו מאוד מאוד לחוץ בבצפר וזה לא נורמאלי..
אני באמת רוצה לפצות אותכם על כל הזמן הזה שלא עדכנתי.. אבל את האמת זה גם אחת הסיבות שלא עדכנתי.. אין לי רעיונות כל כך..
אבל אני בכל זאת ממשיכה ומנסה לראות איך זה יתקדם.. אז אני מקווה שתאהבו!!!
חיים את הרגע פרק 14!
מהפרק הקודם:
שון:"מאז שראיתי אותך אני הרגשתי אלייך משהו. אני בחיים שלי לא הרגשתי ככה. כל פעם שאני רואה אותך כל החושים שלי מתערבלים ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי. באותו הרגע היה לי מין רצון כזה להתקרב אלייך. כאילו את מגנט שאי אפשר להימנע מהמשיכה" הוא אמר בנשימה אחת."אני חושב.. שאני אוהבת אותך" הוא המשיך. אני לא זזתי. הייתי קפואה במקום. פתאום קלטתי עד כמה אנחנו קרובים בדיוק כמו במעלית. הכל קורה מהר כל כך. אבל זה לא מרגיש מוזר. הרי גם אני מרגישה אליו משהו. ואני יודעת את זה.
"גם אני אותך" המילים יצאו מפי במהירות בלי לחשוב פעמיים.
שון חייך. חיוך ממיס. חיוך שגרם לי לחייך גם.
הוא התקרב אלי עוד קצת ונישק אותי. ואני פשוט זרמתי. ולאט לאט נסחפנו לנשיקה ארוכה, מתוקה, ומלאת תשוקה.
לא רציתי שהנשיקה הזאת תגמר לעולם. שפתיו היו חמות, רכות ונעימות. שפתיו העבירו לי חום שהשכיח ממני את הקור המקפיא של אנגליה. הרגשתי את כל האהבה שלנו מתפרצת החוצה בנשיקה אחת. כאילו אנחנו מאוהבים כבר שנים ורק עכשיו גילינו את זה אחד לשניה. לאחר 3 דקות שנראו כנצח התנתקנו. הסתכלנו אחד לשניה בעיניים וחייכנו כמו שני דבילים. לפתע עיני ירדו לשפתיו שעליהם התנוסס חיוך דבילי. התחלתי לגחך.
שון:"מה מצחיק?" הוא שאל במבט מופתע
אני:"אתה" אמרתי והגיחוך הפך כבר לצחוק מתגלגל
שון:"אני? מה כבר עשיתי??" הוא שאל ולא הבין למה אני צוחקת כל כך
אני:"י..י..יצאאא לך חחחיוך דדד..בילי" הצלחתי להשכיל מילים בין הצחוק שהלך ותגבר. שון נדבק בצחוק שלי והחל גם לצחוק.
שון:"אני צוחק על עצמי" הוא אמר כשתחקנו מה שגרם לנו להמשיך לצחוק כמו שני משוגעים.
אחרי 10 דקות של צחוק בלתי ניתן להפסקה התחלנו להרגע וחזרנו למבנה.
אני:"טוב.. חדר האוכל נסגר ממזמן.. ולך תדע איפה כולם עכשיו.. אז לאן הולכים?"
שון:"לחדר 69?" הוא שאל בגיחוך
אני:"ומה נעשה בחדר 69?"
שון:"69?" הוא שאל ומבט חרמני התפשט על פניו
אני:"אממ.." אמרתי כמהרהרת ותוך שניה פניו של שון הפכו לפנים קורנים מאושר
אני:"הייתה מת!" צחקתי כשראיתי שהחיוך נעלם והבאתי לו דחיפה בכתף מה שגרם לו ליפול קצת הצידה וכשחזר שם את זרועו על כתפי כמאין חיבוק והמשכנו ללכת מחובקים כשמדי פעם הגנבנו נשיקות קטנות אחד לשניה.
************************ מנקודת מבטה של רויטל ************************
יצאתי מהשירותים נרגזת מתמיד. "שני סתומים.. אוככ אני שונאת אותם!" חשבתי לעצמי.
החלטתי לצאת החוצה לא היה לי כוח לעוד חפירות של יוליה. הרגשתי שדנה אוהבת אותה יותר ומעריכה אותה יותר. חשבתי שאם אצה החוצה יהיו לי רעיונות איך להרחיק את יוליה מדנה ולזכות להערכה רבה ממנה.
בזמן שיצאתי דמות חלפה לידי בזעם והתנגשה בי קלות.
"Watch it. Freak!" צעקתי אליו משפט באנגלית שחוזר על עצמו בהרבה סרטים שאני רואה. הייתי ממש מרוצה מעצמי! הדמות הסתובבה וראיתי שזה שון "sorry" הוא מלמל
אני:"שון?" שאלתי בהרהור
שון:"אה.. רויטל סליחה על מקודם"
אני:"נהה.. זה בסדר.. מה קורה?"
שון:"עזבי.. לא משהו.." הוא אמר והשפיל את מבטו
אני:"רוצה לדבר על זה?" חשבתי שאולי הוא יוציא איזה מידע שיעזור לי
שון:"יש לך זמן לזה?"
אני:"כן ברור!" אמרתי באושר התחלנו ללכת. ראיתי שהוא לא ממש רוצה לספר לי הכל. אבל בכל זאת ניסיתי לסחוט ממנו כמה שיותר פרטים. לבסוף התיישבנו על ספסל והמשכנו לדבר. לפתע ראיתי עוד דמות מתקרבת.. נעצתי בה את מבטי וניסיתי להבין מי זה. לאט לאט התגלתה מולי דמותה של דניאל. שון כנראה שם לב שאני מביטה על נקודה לא מוגדרת והסתובב כדי לבדוק על מה אני מסתכלת. דניאל ראתה שאלה אנחנו ונסתה להסתובב לפתע שון קרא לה.
דניאל:"הי שון" היא אמרה בהבעת פנים לא מוגדרת.
שון:"היי" הוא אמר והביט בי חייכתי אליו.
לאחר כמה דקות הוא אמר "אז מה את עושה פה?"
דניאל:"סתם יצאתי לשאוף אוויר" היא אמרה והעיפה בי מבט קצר. החלטתי לא להגיד כלום. אני במילא שונאת אותה.
דניאל:" טוב ניראה לי שאני ילך וישעיר אותכם לבד.. ביי" היא אמרה והסתובבה.
שון:"לא.. חכי שניה" הופתעתי. 'יופי עכשיו הוא ירוץ אליה כמו האביר על הסוס הלבן' חשבתי אבל הבנתי שזה ישתלם לי. אולי קורה בינהם משו ואני יוכל לספר לדנה!
הוא הסתובב אלי במבט מבקש סליחה. "זה בסדר" לחשתי לו. הוא החזיר לי תודה בלחישה וקם כדי ללכת איתה "בי" הוא אמר לאחר מכן.
הסתכלתי עליה במבט מביעה שנאה. הגיע הזמן להרתיע אותה קצת לא?
החלטתי לעקוב אחריהם וברגע שהם התרחקו מספיק הלכתי אחריהם בשקט. הרגשתי כמו בלש כשהתחבאתי כל שניה מאחורי חפץ אחר בזמן ההליכה. ילדים שעברו שם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח החזרתי להם מבט שהרתיעה אותם והם התחפפו. המשכתי לעקוב אחריהם מנסה לשמוע מה הם אומרים רוב ההליכה שררה ביניהם שתיקה שנקטע לדקה כי היה לה קר והמשיכה כמה דקות. התחלתי להתייאש אבל אז דניאל התחילה לדבר.. לא שמעתי כמאט כלום אז החלטתי להתקרב עוד שמעתי מלמולים. שמעתי את המילה "יואב" ואז "כלום" ועוד הרבה מלמולים אחר כך "זוג" המשפט היחיד ששמעתי במלואו היה: "לא יודעת.. מאז המקרה במעלית אתה לא מפסיק לשלוח לי מבטים מוזרים וכשאני ויואב חזרנו אתה כמעט שברת את המזלג" דניאל אמרה את זה והם עצרו נצלתי את הרגע והתקרבתי עוד.. מה ששמעתי אחרי זה היה מה ששון אמר: "מאז שראיתי אותך אני הרגשתי אלייך משהו. אני בחיים שלי לא הרגשתי ככה. כל פעם שאני רואה אותך כל החושים שלי מתערבלים ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי. באותו הרגע היה לי מין רצון כזה להתקרב אלייך. כאילו את מגנט שאי אפשר להימנע מהמשיכה" נדהמתי לגמרה וחיכיתי להמשך שלא איחר לבוא. "אני חושב.. שאני אוהבת אותך" באותו רגע כמאט צרחתי מאושר. סוף סוף סקופ אמיתי!! דנה תמות כשהיא תשמע את זה המשכתי להקשיב להם ולא שמעתי כלום.. שתיקה. הסתובבתי כדי לראות אותם. הם היו קרובים מאוד כמאט צמודים "גם אני אותך" שמעתי את דניאל אומרת במהירות ושניה אחרי זה הם התנשקו. באותו רגע התחלתי ללכת לאחור ואט ואחרי דקה פרצתי בריצה מטורפת עליתי מהר לחדר ושם מצאתי את דנה ויוליה מדברות תוך כדי שהם מורחות לקים ורואות סרטונים במחשב הניד של דנה. פתחתי את הדלת בחוזקה מה שגרם לשניהם להרים את מבטיהם בקפיצה.
דנה:"אה.. זאת את. סתומה הבהלת אותי!" החלטתי להתעלם מדבריה ופתחתי את פי "את לא מאמינה מה ראיתי"
דנה:"מה?" היא שאלה בחוסר עניין
אני:" דניאל ושון ה ת נ ש ק ו" אמרתי והערכתי את המילה התנשקו. תוך שניה דנה הרימה את הראש שלי והסתכלה עלי באימה. לרגע פחדתי והצעקה לא איחרה לבוא.. "מההההה?!?!?!"
__________________________________________________________
אני מקווה שאהבתם! יצא דווקא פרק ממש ממש ארוך!!!!!!
זה די פיצוי לא??
אז.. אל תשכחו להגיב!! ואני חייבת להגיד שהשתפרתם מאוודדד בתגובות! אני מאושרת!! 
אז תמשיכו ככה 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סתוניק :]
הרבה זמן עבר מאז שהעלתי את הפרק הקודם.. דווקא לא ניראה ככה..