אז הנה פרק 7.
הבנתי שפרק 6 לא ממש טוב כי זה לא שינה לכם כלום וגם לא הגבתם ביכלל :/
טוב אני מקווה שאת זה תאהבנו
ואם שמתם לב אז יש גם עיצוב חדש..
הרשימות בקרוב..
תהנו
_________________________________________________________________________
חיים את הרגע – פרק 7
במשך 10 דקות שנראו כמו נצח חכינו לאמבולנס ונסינו להעיר את סיוון.
אני התחלתי לבכות. אני לא מאמינה שעל היום הראשון באנגליה החברה הכי טובה שלי מתעלפת לי!
שון התקרב אלי.
שון:"אל תדאגי היא תהיה בסדר"
אני:"אתה לא יכול להגיד כזה דבר. אף אחד לא יודע אם היא תהיה בסדר או לא! אתה מבין?!"
שון:"אני מבין שאת היסטרית ואת דואגת לה. אבל את צריכה להירגע. אני בטוח שזה שום דבר חמור"
אני:"אני לא יודעת. אני לא יודעת מה לעשות!" יללתי בבכי
שון רק חיבק אותי. הרגשתי הגנה. הרגשתי כאילו באמת הכל הולך להיות בסדר.
האמבולנס הגיע. הרופאים יצאו החוצה ושאלו מה קרה לה. ברק הסביר להם הכל. הם לקחו אותה באלונקה ושמו אותה באמבולנס.
אני:"אני רוצה לבוא איתכם!" צעקתי כשראיתי שהחובש עולה לאמבולנס.
ברק:"לא דניאל. את לא יכולה ללכת את צריכה להיות פה עם כולם" הוא אמר בתקיפות
אני:"אבל היא החברה הכי טובה שלי! אני חייבת להיות איתה שם!" התחננתי.
ברק לא הסכים. אחרי כמה שכנועים הוא אישר לי ללכת איתם. עליתי על האמבולנס ונסענו.
במשך כל הנסיעה חשבתי. חשבתי על מה יהיה עכשיו. האם היא בסדר? האם אנחנו נחזור לישראל? ומה עם ההורים שלה? הם יטוסו לפה כדי לראות מה איתה?
כל המחשבות האלה העסיקו אותי אבל החלטתי שעכשיו אני צריכה לדאוג לסיוון ולהחזיק לה את היד ולנסות לדבר איתה. כשנגיע לבית חולים אני ישאל את הרופאים ואת ברק שיגיע אחרי שכל הילדים יגיעו לסאמר סקול.
אחרי שעה של לחץ היסטרי בבית חולים הרופאים יצאו. ברק, שהגיע רבע שעה לפני כן, ואני קמנו.
ברק:"מה שלומה? היא תהיה בסדר? מה קרה לה?"
רופא:"לאט לאט. היא בסדר גמור לא קרה שום דבר רציני. היא התעלפה בגלל הלחץ בנפילה וזה הכל. היא עוד ישנה. היא צריכה לנוח הרבה ולהתחזק לאט לאט."
שחררתי אנחה קטנה מפי.
אני:"אפשר להיכנס אליה?" שאלתי בהתחננות
רופא:"כן, אין בעיה. אבל קודם כל הייתי רוצה שתתנו לי את הפרטים שלה ומספר טלפון שאפשר להשיג את ההורים"
ברק:"אממ.. היא לא מפה. היא באה מישראל. היא באה עם קבוצה של ילדים מישראל לסאמר סקול"
רופא:"אני מבין.. אני בכל זאת רוצה שההורים ידעו מה קרה לה. אז אפילו אם אתם תתקשרו ותסבירו להם זה יהיה בסדר. אבל אני רוצה שתמלאו את הפרטים שלה"
ברק:"אין בעיה. אני יבוא איתך. דניאל, בינתיים את יכולה להיכנס"
אני:"אבל מה עם ההורים שלה?" שאלתי בבלבול
ברק:"זה בסדר אני ידבר איתם אחרי שאני ימלא את הפרטים."
אני:"אוקי" אמרתי ונכנסתי לחדרה של סיוון.
אחרי שעה סיוון התעוררה כל כך שמחתי! ברק כבר דיבר עם הוריה והסביר להם הכל. הוא נתן לסיוון גם לדבר איתם והיא התעקשה להישאר בסאמר סקול עד הסוף.
כשחזרנו מבית החולים כולם שמחו לראות את סיוון וחיבקו אותה ושאלו אם היא בסדר. כולם חוץ מדנה.
ברק:"אוקי עכשיו אחרי שכולם שמחים ומאושרים שסיוון שלנו חזרה. אני רוצה לחלק אותכם לחדרים".
כולם היו בלחץ. כולם קיוו שהם יהיו עם מי שהם רצו.
ברק:"גלי לוי, סיגל בלוך, סיוון אחימוביץ', סיוון שלמה ודניאל חיים בחדר 42" אני וסיוון התחבקנו כל כך שמחנו. למרות שידענו שאנחנו נהיה באותו חדר. ובאיחוד שמחנו שאנחנו לא עם דנה.
ברק:"שרון גולן, נועה ארד, דנה פברלי, ויוליה שדלנסקי בחדר 47" כולם הסתכלו אחת על השנייה. אף אחת לא הכירה מישהי שאיתה בחדר.
ברק:"אה.. וגם רויטל ברמן בחדר שלכן" דנה שמחה. היא לפחות מכירה מישהי. וגם פה יהיה לה מישהי שפוטה שלה.
ברק:"עכשיו החדרים של הבנים: ניב גבאי, רונן זיו, גל דותן, רון שושן, ורועי הוטמן, בחדר
62" ניב שמח שהוא לא עם אחיו התאום בחדר.
ברק:"עכשיו החדרים של הבנים: בן אלימלך, איתי זלמן,שון סול,טל גבאי ויואב רוזן בחדר 69"
יואב:"פי.. איזה מספר!" הבנים החלו לצחוק והבנות רק הסתכלו עליהם כאילו הם ילדים קטנים שצוחקים מכל שטות.
ברק:"זהו.. עכשיו בנות החדרים שלכם הם פה בפניה ימינה ובנים החדרים שלכם הם בפניה שמאלה. אתם מתבקשים לא להסתובב במסדרונות אחד של שנייה. זהו. תתפזרו ותבואו לכאן בשעה 7"
יואב:"יאללה לחדר 69!"
_________________________________________________________________________
מקווה שאהבתם.
תגיבו =]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סתוניק :]