הכתם שבקצה הנייר

אין לי כוח להסברים ותכנונים, בקיצור זה פרק קצרכדי להשאיר אתכם למתח לפעם הבאה

סיפור אימה

פרק 2

~*~*~

"ב21 בינואר בשנת 1793 הוצאה להורג המלכה הצרפתייה, מארי אנטואנט להורג, כחודשיים לאחר ההוצאה להורג של המלך לואי השש עשרה בגיליוטינה. כפי שלמדנו בשבוע שעבר גיליוטינה היא, אני מקווה שלקריסטינה יש מה לספר לנו עליה כי אם לא אני מדווחת עליה למנהל" אמרה המורה להיסטוריה גברת ג'ונסון והביטה בי במבט מרושע. הסתכלתי מתוסכלת על שאר חברי לכיתה, לצערי, בגלל האובססיה הבלתי נקלטת שלי להיסטוריה נשארתי לבדי בשיעור הזה ללא חברותי ולכן הייתי מוטרדת לא מעט. פגשתי את פניו הידותיות של אמט אשר חייך לי קלות וכך סימן לי שיעזור בעת צרה שלא תקרה. קמתי ממקומי, כנהוג בכיתתה של גברת ג'ונסון ופצחתי את פי "נדמה לי, שגיליוטינה היא בעצם מערפת. זאת אומרת מתקן לביצוע גזר דין מוות באמצעות עריפת ראשו של הנידון עם סכים חדה במיוחד" והתיישבתי המקומי. גברת ג'ונסון הנדהמת המשיכה את שיעורה ואני התחלתי לכתוב במחברתי כל מילה אשר עברה בראשי.

"מערפת. ניקול ובידיה ראשה של אימה. סדר. פחד. אימה. אנשים חצי מתים אשר נמצאים בכל מקום. רוחות. היסטוריה. אמט" יותר מידי מחשבות עברו בראשי ולכן עברתי שוב על הדף, שבעת המילים אשר תפסו את צומת ליבי גרמו לי לבהלה נוראית. הרמתי את ראשי בפחד והבטתי סביבי, ראיתי את כל חברי לכיתה, גברת ג'ונסון ואדם זר אשר עומד לצידי ומביט בי בעניין. חקרתי את האדם הזר ושמתי לב שהוא אינו אדם נורמאלי, אלא שבמקום עיניים יש לו עין אחת ועל השנייה רטייה שחורה, מעילו חום ומעופש וידיו דקיקות כעצמות. הוא הזיז את אחת מרגליו ואז נתגלתה לה עצם רגל מפוארת, פתחתי את פי לצרוח אך משהו חסם לי את ההפשרות הזאת. "אנה, אנה על תצעקי. אנחנו זקוקים לך. רק את יכולה להציל אותנו, רק את יכולה לראות אותנו, בבקשה" והוא נעלם. החלטתי שיצאתי מדעתי. כל היום הייתי טרודה בשאלה אם האדם אשר עמד לצידי בכיתה הוא לא פרי דמיוני הפורה.

~*~*~

נכנסתי הביתה במהירות, וכרגיל בביתי לא היה איש חי בבית חוץ מהחתול השמן שלי ג'ונסון. נכנסתי למחשב והקלדתי בחיפוש 'זומבים' צצו להם הרבה סרטי אימה ואפילו אתרים על אנשים אשר מחשבים את עצמם כזומבים. לבסוף נכנעתי כיוון שלא מצאתי שום דבר אשר התאים למה שראיתי.

מקווה שאהבתם ותבואו לבקר שוב

שלכם, האנונימית