שלומות לכם קוראים יקרים, הקובץ של סיפור האימה נעלם מהמחשב בצורה מוזרה ביותר. ואם לומר את האמת אני חושדת שאמא שלי שקראה את כל הסיפור והשמידה אותו, כנראה כי היה "נורא" מידי לטעמה.

זה פשוט נורא איך שאני מנסה להתחיל כל פעם סיפור ואז אני נתקעת. לכן עכשיו אני מתכוונת לכתוב סיפור עד הסוף ולא עד האמצע כמו שנהגתי לעשות. אז עכשיו אני מתחילה בשחזור "סיפור אימה".

סיפור זה חדש קצת בסגנון שנכנב, רוב הדברים שם לפי מה שתשימו לך נכתב בהומור מעט מוזר-ההומור של המספרת.

הוא מספר על חייה של נערה לא רגילה (שהייתה כוכבת לפני הטרגדיה) ששמה הוא קימברלי אן בנווי, שנקלאה לפנימייה שמחביאה סודות אפלים בקירותיה,

אפילו האנשים שנמצאים שם לא רגילים כפי שחשבה בהתחלה, והיא נמצאת במרכז האירועים הללו.

תהנו לכם, מסיפור שימשך עד הסוף הפעם D:

The Cure - From The Edge Of The Deep Green Sea

יומן יקר ומסובך

פרק 1

~*~*~

"יומני היקר.

נמאס לי לחכות, נמאס לי לבכות על העבר, ונמאס לי להישמע כמו ילדה קטנה בת 12 שנזרקה על ידי החבר הראשון שלה. זה פשוט סיוט לנסות לנהל את הכול בחיים האלה-יש לי הרגשה שראשי יתפוצץ עם עוד משהו ילך בדרך שהיא לא הדרך הנכונה. נכון.. זה באמת קשה אבל לפחות קיבלתי חדר משלי בפנימייה הזאת, ואני מקווה שעוד שבועיים (תחילת הסמסטר) זה יחזיק מעמד, אני לא יכולה לדמיין את עצמי תקוע בחדר עם איזה יצור מזהם" נשכתי את העט הכחול עם הנוצה הירוקה בקצה בדרך מוזרה כהרגלי, הפעולה שאני עושה בדרך כלל מתי שאני במטח. מחוץ לדלת האלון שעליו נתלה פוסטר של קרט קוביין בגודל טבעי נשמעו נקישות הנעליים של מנהלת הפנימייה שלא סבלה אותי במיוחד-למזלה זה היה הדדי, היא נקשה על הדלת וקרקרה בקול "קימברלי אן בנווי פתחי את הדלת" היא כבר התרגלה שלא התייחסתי לאחד החוקים החשובים בפנימייה, ואני מצטטת:"אין לנעול את הדלתות החדרים המשותפים בשום פנים ואופן" אז תחבתי את היומן המיושן ואת עט הנוצה האהוב מתחת למזרן ונגררתי לפתוח למכשפה את הדלת.

אני היא קימברלי אן בנווי, אפילו בקוריאה הדרומית שמעו עלי או על המוזיקה שלי או על הטרגדיה הנוראה שקרתה לי. כל משפחתי הקרובה אבא, אמא, אחים, דודות וסבתות נהרגו ברעידת אדמה ביוון וגם אני הייתי צריכה להיות שם אבל בזמן הזה הייתי בחדר במלון למיליונרים ושכבתי עם אחד עובדי המלון החתיכים. כעט מקומי בפנימייה 'גרין הולס' אי שם בקנדה שאותה המליץ לי הדוד שלא נהרג והאחד שלא הצליח להסתדר איתי בגלל שלא סבל אותי במיוחד.

המראה שראיתי כרגע היה בדיוק מה שציפיתי לו, המנהלת דוקסינברג החזיקה בידה עוגת שוקולד קטנה מצופה קצפת עם ששערה נרות ומאחוריה עמד השוטף העתידי שלי לחדר שבאוזנו הימנית הייתה אוזנייה שחורה פשוטה והשנייה מסביב לצווארו, על פניו שלא הספקתי לתאר ולקלוט היה מבט משועמם אך מלא ציפייה. בידו הוא החזיק את מתנת הפנימייה המשגעת-יומן שחור שבדף הראשון שלו ישנה תמונה זוועתית ומפחידה להפליאה של המכשפה הידועה בשמה סמנתה דוקסינברג, אני שרפתי אותו עם מצית אבי אחרי שהיא עזבה את חדרי ואני הולכת להמליץ לו לעשות כך. היא נכנסה לחדר עם נעלי העקב הגבוהות שלה ושמה בשיא הגועל את העוגה שלי על השולחן שהיה מלא בחזיות, ספרים, דיסקים, תמונות והחתול השמן שלי ששמו לוציפר. כן, כן, גם זה חוק חשוב שהפרתי, אבל זה היה התנאי שנדחקתי לפה, אז הדוד שלא סובל אותי במיוחד הלך לדסקס עם המנהלת והכריח אותה להרשות לי לעשות כמעט כל מה שאני רוצה-והכמעט כלל את לוציפר, כמובן. באמת, אני לא מבינה את הפנימייה הזאת. ממתי שמעתם שבן ובת ישנים באותו חדר? זאת הפעם הראשונה ששמעתי על זה והייתי מאושרת מכך, אבל הדבר שביאס אותי בצורה משמעותית היתה העובדה שהחדר היה קטן מידי בשבילי, ועוד בחור צריך להצטרף אלי לחדר.

"קימברלי אן, תכירי את שותפך החדש לחדר דן ג'ונסון. אני ממליצה לך לסדר מעט את החדר ולזרוק את החתול שלך לעזאזל. תראי לו את הפנימייה אחרי שתסיימי" אישה כלבבי, אין מה להוסיף בדבר. לוציפר קפץ ממקומו כאשר שמע את קולה וניסה לטפס על ידי, התכופפתי וחיבקתי אותו בזרועותיי.  "גברתי, כמובן אם שכחת, אני משלמת לפנימייה הזוועתית במיוחד הזאת סכום כפול ממה שכל שאר הורי התלמידים פה משלמים, וכמובן שנחתם הסכם על כך ולכן אין לך שום זכות לנסות ולסלק את לוציפר, עד כמה מציק הוא לא יהיה. וגם כך, אם אינני טועה, היה רשום שם בבירור שאני שוהה בחדרי לבדי" אמרתי והבטתי בנער ששמו התברר כדן ג'ונסון שהביט בי בפליאה על כך שדיברתי כך עם המנהלת, ואפילו הסמיק מעט לאחר שהביט על החזייה השחורה עם הכתפיות השקופות שנחה לה בכניסה לחדרי. סמנתה דוקסינברג חייכה באכזריות "כמובן שאני זוכרת את כל מה שאמרת, רק ביקשתי ממך לעשות את הדברים הנ"ל וגם כן בחוזה היה כתוב שאם לא יהיו חדרים פנויים אז זכותי המלאה להביא לך שוטף לחדר" היא הסתובבה על עקביה לאחור הביטה במבט ממזרי בדן המסכן וטרקה את דלת החדר, הפוסטר בגודל טבעי של קרט קוביין נפל על הרצפה.

הוא הביט בי במבט מבויש וצעד לעבר שולחני והניח עליו בעדינות את החזייה השחורה שהביט עליה בהתחלה ולאחר מכן הלך להניח את חפציו על מיתתו. "מצטערת, לא ציפיתי לאורחים, אם הייתי יודעת שהמכשפה תביאי לפה מישהו החדר לא היה נראה כך, פחות או יותר" חייכתי אליו בהתנצלות פוסעת לעבר הפוסטר שנפל. לוציפר התחיל לנהום כאשר עברנו ליד דן, זה כמובן הלחיץ אותי מעט לכן הורדתי את החתול המובהל ארצה-והוא ברח מייד מתחת למיתתי.

"אין לך שום בעיה עם "קיור" נכון?" שאלתי אך לא קיבלתי תשובה, אני פתיל קצר, פתיל קצר מידי, הורדתי את ראשי וניסיתי להירגע כדי לא להתפרץ על הבחור המסכן 'הכול יהיה בסדר, הוא יברח ממך בעוד שבוע בגלל שלא יסבול אותך והכול יחזור לקדמותו, זאת לא סיבה להתעצבן עליו' חשבתי.

~*~*~ 

מה דעתכם?