הכתם שבקצה הנייר

סוף שבוע שמח קוראים יקרים (:

ושוב, בגלל הצמדת סכין לגרוני על הזמן הרב שאני מבזבזת על המחשב בשיפוץ הסיפור הזה

אז לא היה לי זמן לבדוק שגיאות כתיב מביכות ושגיאות בזמן כתיבה.

מקווה שתהנו.

תגידו אם צריך לשפץ משהו... ולא לדאוג האקשן יתחיל עוד מעט

Placebo - Battle For The Sun

יומן יקר ומסובך

פרק 4

~*~*~

ניסיתי לפתוח את עיני, אך האור הבהיר והחד הכאיב להן ולא נתן לי את האפשרות לקלוט היכן אני נמצאת. "אני בגן עדן?" שאלתי, נחרדתי מהקול שבקע מגרוני, הוא היה צרוד ונשמע כמו שריקה שקטה. מלמולים שקטים הפריעו לי, ניסיתי להעיף אותם בידי אך כאב לי להזיז אותן הרבה. "את יודעת שזה היה מעשה טיפשי ואינו הוגן מצידך נכון?" פתחתי את עיני בהפתעה לשמע הקול שלא ציפיתי לשמוע, האור הבהיר צרב את עיני, צרחה נפלטה מפי. הבטתי כעט בתקרת חדר האחות של הפנימייה, לידי הייתה מחוברת אינפוזיה וגם כן גבס, על ראשי נחה לה שקית קרח. "מה אני עושה פה?" עוד לא התרגלתי לקולי הצרוד, "את רצת ממני במסדרון הקומה הראשונה והחלקת, ולבסוף מצאת את עצמך מחוץ לחלון" הוא אמר וחייך חיוך תמים. 'כיצד הוא מעז לשקר לי כך?!' התפרצה וגעשה נחמה בתוך ראשי, הבטתי בו מנסה להבין את פשר הדברים שאמר. אולי טעיתי ומוחי שינה את התמונה.. או שהוא משקר מסיבה מסוימת ואני בחיים עכשיו. "לא זכור לי דבר שכזה, אני זוכרת שהייתי על גג הפנימייה ו.." הוא השתיק אותי בכך שהניח יד על פי, התקרב לאוזני, ואוזני התחילו לרטוט שוב "תנסי להיות נחמדה ולשכוח את מה שאת חושבת כאמיתי. לא יכול להיות שלא תמותי מקפיצה של שמונה עשרה קומות קימברלי, הפסיקי לדמיין דברים" לחש. ליקקתי את עורו הקר והוא הוריד את ידו ממני במהירות, מעוות את פניו בגועל "אתה לא תגיד לי מה לעשות!" רתחתי מזעם, לא ידעתי כיצד להוציא אותו החוצה, רציתי לקום מהמיתה המגעילה הזאת ולבעוט בו עד שייבב מייסורים. מצבי הנורא לא אפשר לי לעשות זאת לכן רק סובבתי את הראש לכיוון הנגדי.

"למה את שונאת אותי כל כך?" שאל בקול הקטיפה שלו, לא יכולתי שלא לסובב את מבטי אליו. הבטתי בו בזעם "הזהרתי אותך רוג'ר, אתה ברשימה השחורה שלי" הטחתי בו והסתובבתי שוב פעם, כדי לא לראות את תגובתו, אך לצערי לא שמעתי את התגובה שציפיתי לה-שמעתי רק צחוק פעמונים. הוא התיישב על ידי, יותר מידי קרוב אלי וסובב את פני אליו עם ידיו הקרות והמוצקות, לא יכולתי להתנגד לו, עיניו הפנטו אותי. הוא החזיק בפני, לא עוזב אותן לרגע, עיניו חוקרות את פני חוששות אך נלהבות, לא יודע מה לעשות כעט.

הוא הצמיד את שפתיו הרכות והקרות אל שפתי. לא רציתי להתנגד לו. וגם אילו רציתי לא יכולתי לעשות זאת, הוא עטף אותי בזרועותיו והצמיד לגופו, ממשיך לנשק אותי, מופתע מהעובדה שאינני מתנגדת לו. 'מה את עושה לעזאזל? מדוע את מרשה לו לעשות זאת? מה עובר עליך?' צרחה עלי נחמה 'בארוחת הצהריים בא אליך הבחור החצוף הזה, מוציא אותך מדעתך, משקר לך על ניסיון ההתאבדות ועל הדרך בא את חיה כרגע. ועכשיו הוא מנשק אותך? את מכירה אותו? ברצינות קימברלי אן בנווי, הפסיקי!' היא צרחה בקולי קולות, נכנעתי לה, ידעתי שמה שקורה כאן לא צריך לקרות. ניסיתי להדוף אותי ממני אך הוא ניסה להתנגד לי, הצמיד אותי חזק יותר אל גופו, הרגשתי שהגבס שעל ידי הימנית ישבר מרוב הלחץ. 'אני הולכת להתחרט על מה שאני הולכת לעשות עכשיו' חשבתי ונשכתי את שפתו בחוזקה, והוא עזב אותי, מביט בי מזועזע.

"מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעקתי, פחות או יותר, שמחתי שקולי התגבר מעט ונשמע יותר כלחישה רמה, הוא המשיך להביט בי במבטו המזועזע ולאחר כדקה התחיל לצחוק. הפתיל הקצר שהתקצר יתר על המידה התפרץ "שלא תעז לצחוק אתה שומע? אתה רק חש ומרגיש שאני צעצוע לפיתוי קל.. או לא אדוני. אני לא! אם רצית פיתוי קל לך לטורי והיא תקבל אותך בזרועות פתוחות בחזיות ותחתונים! אתה לא תתנהג אלי כך, אני יותר מסתם נערה פצועה, אני נערה פצועה ופגועה!" הוא הפסיק לצחוק, והביט בי במבט שואל, כאילו שלא דיברתי כלל בשפתו. "מקווה שנהנית" חייך ורפרף על שפתי שוב ולאחר מכן יצא בצעדי הריקוד שלו מהחדר, משאיר אותי המומה וכעוסה מאחור.

"כמה נפלא מתוקה, התעוררת" נכנסה האחות אנדה, מחייכת בחביבות. היא הורידה במצחי את שקית הקרח שהייתה נוזלית ודחפה לי מד חום מתחת ללשון. "מזל שהנער ההוא, דן היה שם בזמן כדי להביא אותך לטיפול, אם לא הוא לא היית מצליחה להגיע אלינו בכוחות עצמך" חייכה וליטפה את שיערותיי הג'ינג'יות. נתקפתי רגשות אשם. חשבתי שרוג'ר הוא האחד שהציל אותי, בדרך מיסטית, את חיי, וכעט אני חייבת לו הכול. האחות הזקנה הוציאה מידי את האינפוזיה, מלטפת את ידי. "את יכולה ללכת לחדרך יקירתי, אך תיקחי את התרופות הללו ותישארי שלושה ימים במיטה" שקית ניילון הוגשה אלי ובתוכה מספר תרופות מקשקשות. ליד הדלת נטלתה מראה ישנה, הבטתי בעצמי ונבהלתי מהדמות שהביטה בי. השיער הג'ינג'י אשר הגיע פעם עד לאחורי הישבן, לאחר הטיפול אשר עשיתי לעצמי, הגיע בקושי עד הכתפיים וכעט נראה כמו סחבה, עיני הדבש האדימו כנראה מרוב הבכי והגשם, והעור החום צהבהב, שלפעמים נראה יפה, נתן לעצמו גוון צהוב חולה. "פשוט נפלא" מלמלתי לעצמי ויצאתי בגרירת רגליים מהחדר הקר. הייתי אומללה, לא יודעת מה לעשות עם עצמי, רציתי לספר את כל מה שעבר עלי אך לא היה לי למי. פתחתי את הדלת עם המפתח שהיה תקוע בנעל ורצתי להוציא את היומן הישן עם עט הנוצה, התיישבתי על המיטה וליטפתי את פרוותו של לוציפר אשר גרגר בהנאה.

"יומני היקר, חברי היחיד.

היום בבוקר, כהרגלי ישבתי ואכלתי ארוחת בוקר כמעט אכילה. הפנקייקים לא היו עשויים ממלט הפעם. טורי ונטלי התלוננו על זה שדן בראון (שוטפי החדש לחדר, אשר הצטרף כמתנה מוקדמת ליום הולדתי) יזמין אותי לנשף אשר יתייקם בסוף החודש, אינני יודעת מה לעשות, אני משתגעת. (חשוב לזכור:שבוע לפני הנשף לגלח את ראשה של נטלי) מצד אחד אני רוצה ללכת, זאת תהיה הפעם הראשונה שאני הלך לנשף, תמיד התלהבתי מהנשפים המושלמים האלה שרואים בסרטים, הנערה לבושה בשמלה מהודרת והיא רוקדת עם בחור חלומותיה. אך לצערי אינני חיה בסרט. מצד שני אני רק אהרוס לו את הנשף עם חוסר ההשתתפות מצידי, אני מפחדת לתסכל אותו.. אז אם הוא באמת יזמין אותי, אני הסכים, אך יומיים לפני אני ההרוג את עצמי עם תקיעת עפרונות לוורידים. מוות מקורי ומושלם.

פגשתי היום את אחד האנשים הכי נוראיים אשר פגשתי החיי, שמו רוג'ר ג'ונסון, הוא נכנס לרשימה השחורה שלי עקב נשיקה לא חוקית (שהייתה מעולה דרך אגב), עליה על העצבים וגרימת רטיטת אוזניים." סגרתי את היום והחבאתי אותו במהירות על מקומו כאשר שמעתי נקישות עקבים מוכרות 'אוי לא.. רק לא היא' אמרה נחמה.

~*~*~

שבת שלום לכם קוראי היקרים (:

חשבתי על להעלות את הפרק הנ"ל עוד ביום חמישי.. אבל לא יצא לי כל כך.

הפרק הקודם לא היה משהו, לא אהבתי אותו-אך הוא היה נחוץ כדי להדגיש מספר דברים

הפרק היום הוא פרק מלא בפרטים ומורכב במיוחד-נסו להבין אותו, כיוון שהוא נכתב כאשר ברקע התנגנו להם מספר שירים שונים.

אהבתי אותו למרות הכל.

 תהנו

(דרך אגב. מי שאיני הבין מה זה נחמה-נחמה זה שמה של הקול הפנימי שלה, המחשבות שלה)

The Red Jumpsuit Apparatus-Cat and Mouse

יומן יקר ומסובך

פרק 3

~*~*~

. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי, למרות שהיה אחי האהוב, הוא היה אחד היצורים המסוכנים ביותר שקיימים "אתה רוצה שאני הלך ולא הפריע לך לכבוש את ליבה של קימברלי אן?" שאל בתדהמה וגיחך קלות "תקשיב, אינני רציתי להיות פה, הוא שלח אותי לכאן, ולכן אני צריך להירקב פה כמוך" חייך וחשף שורת שיניים לבנות, נוצצות, בוהקות ומאימות. "אני פה מבחירה" עניתי כתגובה לדבריו, הוא גיחך והחל להסתובב בחדר "אתה באמת חושב שתשרוד פה? שזה המקלט שלך מפני המוות והרצון העז ל.." "כן!" קטעתי אותו. "זה המקום היחיד שעוזר, שבו אינך מרגיש את הצורך העז.. לשתות" אמרתי את המילה הזאת בגועל "האגדה באמת אמיתית רוג', המקום הזה משתיק את הצמא, כאן אני אוכל אוכל אנושי ולא פוחד לפגוע באיש. אני חזק בעל יכולת לשלוט בצמא שלי יותר משאתה יכול, ופה במיוחד" חייכתי אליו ברוגע, הוא הביט בי בעיניים שואלות. "היא יפה" פסק "שווה את כל המאמצים שאתה עושה למענה-אבל תדע לך שזה לא אנושי" קרץ, הסתובב על עקביו ויצא מהחדר בהליכה מהירה שנראתה כמו ריקוד. 'אני לא יודע מה הוא עושה פה, וזה בטוח יותר ממה שאמר לי. הוא לא יעשה זאת-אלא אם כן רוזמזרי..' בלעתי את רוקי וזיעה קרה הציפה את מצחי 'לא.. אין סיכוי שהיא..' הבנתי מה קרה, הפחד הציף את גופי-הוא רוצה נקמה.

הפנקייקים החמימים שנחו על צלחתי מילאו את אפי בריח נעים. ישבתי בפינת חדר האוכל מקשיבה לדיבורים המהירים של נטלי עם חברה הטובה ביותר טורי על הרכילויות החדשות. "שמעת שדן ג'ונסון החתיך גר עם היצורה הסנובית הזאת קימברלי? איזה מסכן" צווחה נטלי ולעסה ברעש את ארוחתה 'תמשיכי כך יקירתי, אינני שומעת מילה. אך אל תתפלאי אם תתעוררי יום אחד ללא שיער על ראשך' חשבתי ברשעות וחייכתי באושר "כן.. שמעתי אותו מדבר עם אלכס סרודובסקי בשיעור ביולוגיה על זה שהוא יציעה לה ללכת לנשף. אבל מה?! אינני יפה מספיק? הוא הכיר אותה רק אתמול" רטנה טורי. מילותיה המציקות חיממו את ליבי 'דן.. יזמין אותי לנשף? אבל אני צריכה להבהיר לו שאינני הולכת לנשף' חשבתי והמשכתי ליהנות מארוחת הבוקר. דלת העץ הגדולה נפתחה לרווחה ודרכה נכנס נער גבוה קומה, יפה תואר שלא יתואר, הוא עמד רגע קט בכניסה והביט בכל העיניים שננעצו בו בתמיהה, הייתה לי הרגשה שטורי תציף את כל האולם בריר על הנער הנאה, הוא חיפש מישהו, או משהו, ואחרי שתפס את מבטי, חייך וחשף שורת שיניים לבנות כשלג והלך בצעד מהיר אלי. לא ידעתי מה לעשות, לאן לברוח, והשאלה שהטרידה את מחשבותיי הייתה 'מי הוא הנער הזה?', בזמן שניסיתי לנוס מהמקום-נגסתי בפנקייק חדש שנשאר לו תלוי בין שיניי, לא מסכים ללכת.

"האם זאת קימברלי אן בנווי המפורסמת?" שמעתי קול נעים שגרם לאוזניי לרטוט מאושר. הסתובבתי אליו בפליאה, והפנקייק שהחזקתי בין שיני נפל בחווטה לתוך הצלחת שהייתה מלאה בסירופ שוקולד ועוד עם מספר פנקייקים שרק רוצים להיכנס לתוך הקיבה המקרקרת שלי, הנהנתי קלות, והבטתי בפניו. הוא היה מדהים. חלום של כל נערה וכל אישה בעולמינו, שיערו היה בלונדיני, עיניו ירוקות, גופו היה שרירי וחטוב וחיוכו המדהים היה מבייש את דוגמניות הבשמים והיה גורם להן לנוס בצרחות כאב מהמקום. "לפי הראיונות שראיתי אינך שקטה כזאת" אמר בלגלגנות גלויה והצית את הפתיל 'אוי לא..' מלמלה נחמה בראשי.

"מי אתה בכלל? מה אתה חושב שאתה יכול לבוא אלי ולהתגרות בי רק בגלל היופי הלא אנושי שלך?" אמרתי לו בארסיות, פולטת דברים אשר לא היו צריכים להיפלט, חשתי שעוד רגע הרעל יטפטף לו בין שפתי. "והנה דיברת!" צחקק בצחוק פעמונים, ואוזני רקדו מרוב אושר, קולו היה ממכר "תני לי להציג את עצמי. אני רוג'ר ג'ונסון" חייך, תפס את ידי ולחץ אותה בידידות. "מהיום אתה ברשימה השחורה שלי" אמרתי בשיא הרצינות והמשכתי לאכול את ארוחת הבוקר שלי בעצבנות, נחמה התפרצה בתוך ראשי והייתה לי הרגשה שהוא שומע כל מילה שהיא מוציאה, ואם לומר בכנות, הן (המילים, המחשבות) לא היו מלבבות.

כל חדר האוכל הביט בי, כל הנשים רצו לבוא אלי בקלשונים ומדורות ולשרוף את גופתי לצלילי צרחותיי המענגות והגברים רצו לדקור בפניו וגופו השרירי של רוג'ר אלפי סכינים עקב העובדה שגרם לכל הנשים בחדר להזיל עליו ריר. טורי הביטה בי בזעם בעיניה השחורות כפחם והזיזה את תלתליה החומים והמעוצבים מצד לצד ללא מנוחה, מנסה למשוך את צומת ליבו של רוג'ר, אשר ישב במקומו והביט בי אוכלת-לא מזיז את מבטו ממני. "אתה מוכן להפסיק?" שאלתי אותו לבסוף, העצבים היו על סף שיטפון והתפוצצות, הוא הביט בי בתדהמה "מה?" שאל.

"להביט בי כך, זה משגע אותי. אתה משגע אותי. מה אתה עושה פה בכלל?"

"האמת.. משעשע אותי לראות איך את מוציאה את זעמך על ארוחת הבוקר שלך. ואני פה כיוון שאינני רוצה שידקרו אותי סכינים או שאני הוצף בריר נשי" קרץ לי, לחץ את ידי, קם בחינניות והלך לו בתנועות ריקודיות מחוץ לחדר האוכל. ביד שנלחצה על ידי לפני כשנייה, הייתה פיסת נייר קטנה, אשר הייתה מקופלת בעדינות. פתחתי אותה, ובתוכה היה כתוב בכתב יד יפה ומסודר:"אם את סקרנית לדעת למה אנחנו כאן. בואי עוד שבוע בדיוק, לספריה, בשעה 00:15, אני החכה לך ליד המדף של רומאו ויוליה"

אחרי ארוחת הבוקר המוזרה ביותר שהייתה לי אי פעם, פסעתי באיטיות לעבר כיתת האנגלית, ממלמלת לעצמי קטע משיר שכתבי פעם "ליבי נשבר למיליון רסיסים, אני השמח אם אי פעם תעזרו לי לחפש לב חדש, לב שלא נשבר ונפגע, על ידי טיפשות נערית ותשוקה". עיניי התמלאו דמעות, השיר הזה תמיד הזכיר לי את משפחתי 'קימברלי, הפסיקי להיות רגשנית שכזאת' מלמל הקול של נחמה בראשי, תמיד אחי האהוב מאט, היה אומר לי את המילים הללו כשאר התחלתי לבכות או להיות רגשנית יתר על המידה "אוי. מאט, אני כל כך מתגעגעת אליך" אמרתי, ורצתי. רצתי לא יודעת לאן. לא יכולתי לשלוט בעצמי, רגלי הובילו אותי למקום שלא הייתי בו מזמן. "אני רוצה להצטרף אליך מאטי, אליך ולאמא, לאבא ולג'סי הקטנה. אני כל כך מצטערת שהייתי אנוכית שכזאת, לא אתם הייתם צריכים להיות שם-אלא אני" גמגמתי בקושי, בקולי החנוק מדמעות. הרוח הקרה לא עזבה אותי לנפשי-היא הקפיאה אותי וצמרמורות עברו בגופי כל דקה. האל רצה להעניש אותי על כך שחזרתי למקום הזה, הוא הוריד גשם חזק שטשטש את ראייתי. עמדתי לי על גג הפנימייה, בגובה שמונה עשרה קומות (הפנימייה הייתה טירה), קפואה, ספוגה במים ורועדת. לא היה לי אכפת, ידעתי מדוע הגעתי למקום הזה. בזהירות הורדתי את ילקוטי ארצה וחלצתי את נעלי אשר הפכו לבריכות ברווזים ופסעתי ברגליים יחפות וקפואות לעבר הקצה, לעבר החלון למשפחתי האהובה, לעבר האושר. הסתובבתי לאחור, רוצה לזכור את רגעי האחרונים פה, אך הטיפות הכבדות אשר נשמרו על ריסי, הפריעו לי לראות. ראיתי דמות גבוה מתקדמת לעברי במהירות, מחליקה מהשלוליות אך נעמדת מיד בחינניות וכוח על רגליה, מנסה להגיע אלי. לא ידעתי מי זאת הדמות הזאת, ולא היה לי אכפת, סובבתי את ראשי חזרה אל היער שפתח את זרועותיו לפני, וצללתי אליו, מאושרת.

~*~*~

 מקווה שאהבתם, והבנתם (:

מצטערת על ההתעקבות, לא היה לי הרבה זמן במיוחד, נא לא לרצוח אותי (:

לא בדקתי שגיעות כתיב, ולא טעויות דפוס ואני התקן אותן בהמשך

למי שלא זוכר מה היה בפרק הקודם תציצו לריענון הזיכרון לפרק הראשון בסיפור

ומי שרוצה להיות בקבועים (שאני הודיעה להם שעלה פרק וכל השטויות האלה) רק תגידו אני! טוב.. לא אני, אלא שאתם רוצים להיות שם

תהנו לכם

Creepy Music

יומן יקר ומסובך

פרק 2

~*~*~

"לא, אין לי שום בעיה איתם" שמעתי קול עמוק ונעים במיוחד, הרמתי את ראשי והתבוננתי בדן שישב על שולחנו שכעט היה רק מחפצי "יש לי שאלה אליך, קימברלי אן" אמר. "קים. לא קימברלי, זה שם מסובך מידי בשבילי" עניתי בתגובה. "טוב.. קים. אפשר לדעת מדוע יש מתיחות בינך לבית הגברת דוקסינברג?"הוא הביט בי בעניין "סמנתה שנאה אותי מהרגע שנכנסתי בשער בית ספרה וגם כן בגלל שאני מפרה כמעט את כל חוקי הפנימייה שלה" חייכתי ונעלתי את הדלת במפתח שנשאר במנעול "כמו זה לדוגמה" הצבעתי על לוציפר ולאחר מכן על הדלת.

השיר  From the Edge of the Deep Green Sea התנגן לו במערכת הסטריאו שעמדה לצד החלון ואני ישבתי על מיתתי החדשה, פורט על גיטרתי שלא הייתה מחוברת למגבר באותו הרגע בגלל שהיה שלוש לפנות בוקר, ופרטתי לפי קצב השיר. מדי פעם הגנבתי מבטים אליה, האחת שנרדמה כאשר ישבה על הרצפה וכתבה ביומנה. 'אתה עושה טעות' אמר לי רוג'ר אחי התאום, שלא היה דומה לי כלל וכלל, שיערו היה בלונדיני ופניו היו נעימים ורגישים, לא כמוני, שיערי היה שחור ולפי מה שהרבה אנשים אמרו, הייתי מזכיר רוצח שכיר. הנחתי את הגיטרה בצד וירדתי למטה, מתיישב לצידה ומביט בפניה הרגועות "ידעתי שאני המצא אותך לבסוף" לחשתי "הלווי והכול יסתדר ואני לא ההרוס לך את חייך, כפי שהרסתי לך פעם" העברתי אצבע לבנה על פניה, והיא בתגובה הניחה את ראשה על כתפיי "הלווי ואי פעם תעשי את זה מרצונך החופשי ולא מתוך שינה" מלמלתי והנחתי לה להמשיך לישון.

התעוררתי מוקדם מהרגיל, ועוד ביום שבת. הרגשתי שראשי מונח על עצם בלתי מזוהה וקר במיוחד, התיישבתי בבת אחת והבחנתי בדן שהביט בי ועל פניו הייתה הבעה רגוע שהוציאה אותי מדעתי. "מה קרה?" צעקתי אליו "למה ישנתי אליך? מה אתה עושה פה? למה התעוררתי כל כך מוקדם ולמה אתה קר?!" אסור לי לקום מוקדם, לא לא, בכלל לא. השתיקה הוציאה אותי עוד יותר מדעתי חסרת השפיות, למה אני משתגעת כך לידו? הוא רק אתמול הגיע לפה. זה לא נורמאלי.

הוא הביט בי בעיניו האפורות, העמוקות והיפות, חשתי כאילו שאני תובעת בהן. הן רצו לצרוח לי משהו-אך לא עשו זאת. נו טוב, זה ברור, הן היו רק עיניים. "מצטער אם הערתי אותך" מלמל "נרדמת עלי ולא רציתי להעיר אותך, נראית שלווה כל כך שפשוט היה לי חבל להעיר אותך" הוא הסמיק קלות. המילים הפשוטות והיפות כל כך נגעו לליבי, לשמוע אותן משפתיו ריגשו אותי 'אוח.. קים. את כל כך רגשנית' אמר הקול הפנימי שלי, קראתי לו נחמה.

אחד הדברים שהרגיעו אותי תמיד היה מקלחת חמה. אמא תמיד אמרה לי, לפני שהייתי נערה מלא בהורמונים, שאמבט חמה עם הר של בועות מרגיעה אותה ועושה אותה למאושרת. ברגע הזה תמיד אמרתי לה "אבל גם אני עושה אותך למאושרת!" בפנים נעלבות של ילדות קטנות בנות ארבע, היא הייתה נושקת למצחי ומחבקת אותי חיבוק חמים ונעים, אימהי, שבחיים לא אשכח. לאחר ההתעוררות המביכה במיוחד שלי נכנסתי למקלחת, עשיתי את האמבט המרגיעה ונכנסת לתוכה, לא טורחת אפילו להוריד את בגדי, רבע שעה הייתי בה אמבט עם בגדים, שהיו ספוגים כעט במים עם ריח וניל. הורדתי אותם מעלי, בתוך המים 'העצלנות עוד תהרוג אותך מתישהו' אמרה לי נחמה "אז עדיף לחיות כמה שיותר" עניתי לעצמי בחיוך מאושר וזרקתי את הבדים הספוגים במים על רצפת השיש. מחדר השינה נשמע מנגינה מדהימה, של פסנתר.

"דן!" צרחתי, אולי הוא לא שומע. הנער נכנס בבהלה לאמבטיה, נראה כמו רוח רפאים. "מה קרה?" שאל בהיסטריה. צחקקתי בקול מרושע ושקט והבטתי בפניו המובהלות שנהפכו לחמוצות, השארתי אותו במטח רגע מסוים והקשבתי אם המוזיקה ממשיכה, והיא לא. "מאיפה הגיעה המוזיקה הזאת?" שאלתי, הוא לא ענה, רק חייך, נכנס יותר לאמבטיה, נחמה צרחה לי בקולי קולות 'הוא הולך לאנוס אותך! תכסי את אברייך בבועות, משהו, קדימה קימברלי אן!' לא התייחסתי לקול שצורח בראשי, 'לא אכפת לי, שיאנוס אותי, זה לא יהיה אונס האמת' עניתי לעצמי, ברגע שהוא ראה מעט את רגלי מתחת למים, סגר את עיניו ותפס בבגדי הרטובים ויצא בשתיקה מהחדר. מחייך.

"קומו אורו נערים ונערות, ארוחת הבוקר מוגשת לכם בחדר האוכל, רדו או שתגוועו ברעב עד הערב!" צרחותיה של גברת דאזלאי הרעידו את הפנימייה, לבשתי את נעלי הוואנס המרופטות והאהובות עלי והתכוננתי לצאת החוצה, עד שעברתי ליד דלת חדר האמבטיה, דפקתי על הדלת קלות והיא נפתחה. החדר היה ריק 'היא כנראה ירדה כבר למטה' חשבתי לעצמי. בזמן שהתהלכתי במסדרון השומם, שמעתי צעדים מאחורי, צעדים שאוזן רגילה לא הייתה שומעת. מישהו משך בידי לעבר חדר ונעל את הדלת אחריו אחרי שנפלתי על הרצפה הקרה. לא לקח לי הרבה זמן לקלוט מי זה האדם שעומד מולי, מחייך וקורן מאושר.

"רוג'ר!" צהלתי וקמתי במהירות על רגלי כדי לחבק את אחי האהוב "כמה זמן לא ראיתי אותך" מלמלתי לתוך שיערו הבלונדי והפרוע שהריח כמו שרף אורנים, הריח האהוב עליו, אחרי שהתאוששתי  ועזבתי אותו הבטתי לתוך עיניו הירוקות. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי, למרות שהיה אחי האהוב, הוא היה אחד היצורים המסוכנים ביותר שקיימים "אתה רוצה שאני הלך ולא הפריע לך לכבוש את ליבה של קימברלי אן?" שאל בתדהמה וגיחך קלות "תקשיב, אינני רציתי להיות פה, הוא שלח אותי לכאן, ולכן אני צריך להירקב פה כמוך" חייך וחשף שורת שיניים לבנות, נוצצות, בוהקות ומאימות. "אני פה מבחירה", הוא גיחך והחל להסתובב בחדר "אתה באמת חושב שתשרוד פה? שזה המקלט שלך מפני המוות והרצון העז ל.." "כן!" קטעתי אותו.

~*~*~

דעתכם תתקבל בברכה (: