הכתם שבקצה הנייר

שלום, שלום לכם קוראיי היקרים (:
איזה כיף לקרוא את התגובות שלכם, והסיפור כבר כתוב ומוכן, אפילו אתחלתי אחד חדש
אז הנה לכם הפרק החמישי, אחד הארוכים שאני מעלה פה (נדמה לי)
מקווה שתואהבו
~עכשיו אני מבינה מה הבעיה, באקספלורר לא רואים, ואני גם לא מצילחה להעלות משם.. לא יודעת מה עובר על זה~

"טוב ילדים, אנחנו נעצור פה" נשמע קולה של אימה של אנה. הוא קם מהמקום בו ישב והביט החוצה דרך החלון, המקום שראה היה קסום ומדהים להפליאה. אגם קטן נצנץ עם אור הלבנה, עצים בעלי עלים כסופים-כתומים ענקיים עמדו בסדר משונה לצד האגם, דשא ירוק אשר טיפות הטל הספיקו כבר לעבור בו ישן את שנתו המתוקה. הוא חייך חיוך מאושר לנוכח המראה המדהים הזה.

~*~*~*~*~

הימים עברו, וכך הנסיעה עברה ממצב מעצבן ובלתי נסבל לדבר עקבי. באמצע הלילה, היום היחיד שבו אליס נהגה בחושך, בסביבות שלוש לפנות בוקר המנוע הפסיק לפעול, היא ירדה מהקרוון שכבר הפך להיות בייתה ביחד עם ביתה ואלכס. הוא הוריד את האוזניות הענקיות והמרופדות מאוזניו הכואבות 'הלווי ואדם אחד היה מבין את מצבי' חשב, חש במשב הרוח הקריר שנשב אליהן מביט סביבו בחדר רואה אותה, ישנה ולידה מקובץ לצורת כדור, ג'ק. הוא הביט דרך החלון, הירח המלא, הזוהר ובעל העוצמה זהר במלוא הדרו וכוחו העצום 'הגיע הזמן ללכת לצוד קצת' חשב לעצמו, נחרד עקב מחשבה זו 'אין מה לעשות אלכס, אתה ערפד אחרי הכול. לא תוכל לשרוד ללא דם' חשב הצד היותר הגיוני בו.

~*~*~*~*~

הוא מצא את עצמו משוטת ברחבי עיר גדולה, בסמטאות אפלות ולא מוכרות. הערפל היה בכל מקום, הוא חיפש מישהו, משהו, שיוכל לספק אותו. אור מסנוור הכה את עיניו וצחוק שיכורים נשמע ממקום זה, זה היה פאב. הוא נכנס לשם מביט סביב, מסוחרר עקב חוסר החמצן ויותר מידי עשן סיגריות. הוא התיישב על כיסא גבוה מחזיק את ראשו בידיו, כך זה תמיד קורה בערים ובמקומות זרים. "מה להגיש לך נערי?" נשמע קול דק של בחורה, פיו התעכל לחיוך כאשר שמה את דמה של הבחורה זורם באורכיה, היא תהיה הספקית שלו היום. "ממ.. לא הרבה, רק מעט קוניאק אך גם בחורה מדהימה לא תזיק" אמר בקול מגרה, שומע את דפיקות ליבה החזקות, בשנייה הופיעה מולו כוס עם נוזל חום צהבהב "את הבחורה תוכל להשיג בחוץ, פה רועש מידי" גרגרה הבחורה, יוצאת מתוך המקום המלא באנשים, והוא אחריה-כאשר בידו כוס המשקה. "האם את אוהבת קוניאק גברתי?" שאל הוא אותה, היא הביטה בו בשאלה והנהנה בחיוב "שתי את המשקה הזה, ולאחר מכן נסוכך" היא עשתה כדבריו, מצפה בכיליון עיניים למה שיקרה לה 'הקסם שביופי' חשב. לאחר שהייתה שתויה, התקרב הוא אליה, מחבק אותה ומריח את דמה האדום והחם, התוסס והמזין להפליא. הוא הרגיש שראשו איבד שליטה והוא מצא את עצמו מול פניה של הקורבן. ידה החזיקה בפניו הלבנות ואצבע הזיזה קצוץ שיער שנח על עינו. שפתיה נחו על שפתיו, מלאות תשוקה ואלכוהול, הוא לא מתנגד אך נגעל. לאחר שהתנתקה ממנו זוג ניבים לבנים וחדים צצו מעל שפתו "זה לא יכאב, מבטיח" אמר ונעץ את זוג ניביו באיטיות כמעט ללא כאב שותה בעונג את דמה, עד שהתעלפה.

~*~*~*~*~

אנה פתחה את עיניה, ריח של אוויר צח ולא מוכר נשב מחלונה, הקרוון היה שקט לא כמו כל בוקר ואלכס לא היה בחדרה, לא נעץ את מבטיו בתקרה מלא במחשבות או סתם יושב ומקשיב למוזיקה באוזניות הענקיות שלו או סתם קורא בספר ישן. היא הציצה דרך החלון שהיה פתוח לרווחה, לפניה נשקפה אחוזה ענקית מימדים דומה לטירת דרקולה לפי דעתה. היא התלבשה במהירות ויצא החוצה, מביתה סביב מנסה לנחש איפה היא נמצאת הפעם "אני רואה שהתעוררת" אמר קול, היא הסתובבה ונתקלה בפניו המחייכות אך עייפות למדי של אלכס, טיפת דם יבשה הייתה על שפתו, היא נעצה את מבטה שנייה קלה בטיפת הדם הזאת אך הוא קרא את מחשבותיה ואמר "כנראה רק דם מהספה, אל תדאגי" היא חייכה חיוך מסופק והמשיכה לחקור את המקום.

"אלכס, התוכל להגיד לי היכן אנחנו" אמרה לבסוף, מיואשת, לאחר פסילת כל האפשרויות שכללו אפילו את אפגניסטן

"אנחנו ברומא" אמר באושר כילד קטן שקיבל את מתנת חלומותיו "תמיד חלמתי לבקר פה" אמר בשקט."אנה, אלכס, בואי איתי" נשמע קול עבה של גבר בשנות השישים לחייו, שניהם הביטו בגבר הזר שעמד לידם, לבוש בחליפה שחורה, בעלם שפם ושיער לבן ועיניו היו אפורות, היה הוא גבוה למדי ונירא חזק באותה המידה. הם הקשיבו לו והלכו אחריו בצעדים מהוססים עד לפתח האחוזה. "זאת האחוזה של הגברת זה מונק, ברגע שאתם נכנסים לתוך בניין זה חובה אליכם להקשיב לכל חוקי האחוזה או שתסולקו, מובן?" עיניו המפחידות והחודרות אמרו יותר ממה שאמר במילים והנהון קל היה כתשובה. 

~*~*~*~*~

מקווה שאהבתם את מה שיצא,

אני רוצה שתכירו דמות חדשה בשם רוברטו איש חשוב למדי בסיפור הזה אז כדי שתתמקדו לא רק באנה ובאלכס ;)

אז קדימה, עד הפרק הבא יקירי (ואת הבעיה שחלק מהאנשים לא רואים את הפרקים אני הנסה לסדר, אני עדין לא מבינה מה קורה לזה)

שלום לכול קוראי היקרים (:

אז עקב המצב שקורה בביתי, ובגלל עומס האנשים שגרים אצלינו לא היתה לי הזדמנות להעלות את הפרק בזמן המיועד לו. הפרק הזה יסביר לכם איך סיפור זה קשור בכלל לערפדים, ואיך אלכס קשור גם כן.

 שנה חדשה וטובה לכולם

תהנו.

'מה הוא עושה כאן?' שאלה את עצמה אנה מביטה בפניו של הנער אשר כל כך שקקה לראותו שוב. הוא חייך אליה בחיוך מקסים-אשר חשף שורת שיניים לבנות, מדהימות ומושלמות. "אז הוא בעצם האחד שיצטרף אלינו?" גמגמה מביטה בפניה של אימה אשר עדין נראו מעוניינות בציור שנשאר "כן הוא האחד. והוא גם יהיה איתך פה. אז קדימה, תעזרי לו להביא את חפציו" היא שלחה עוד מבט חטוף לעבר הציור ויצאה במהרה מהחדר. "אנא על תעשי את זה שוב" אמר, היא, מבלבלת הביטה בו ושאלה "מה? על מה אתה מדבר?" "אני מדבר על השד אנה, על השד" היא הביטה בו בפחד ובפליאה 'מה? איך הוא יודע?' היא שאלה את עצמה "תאמיני לי, אני הגן עליך בכל מצב. בגלל זה אני פה" אמר והתקרב אליה, חיבק את מותניה והביט בה במבט כובש בעיניו הירוקות, ליבה החל לדפוק בקצב מהיר ודמה זרם במהירות באורכיה 'מה קורה לי?' שאלה את עצמה שוב ושוב.

~*~*~*~*~

לאחר זמן מה, הקרוון החל לנוע, קול המנוע הרועש הפריע לו ואוזניו כאבו עקב העובדה הזאת 'תקוללו אוזניים' חשב לעצמו וצחק עקב המחשבה הילדותית הזאת 'לאן היא נעלמה?' הוא סובב את ראשו כדי למצוא את אנה, כאשר שכב על הספה, אבל מאמציו היו לשב. הוא קם ופסה ללא קול לעבר חדרה-אשר הפך להיות גם שלו. שום קול, רק נשמת חתול נשמעה משם, הוא נכנס מסתובב במקום מביט בכל התמונות, הציורים, הספרים והדיסקים הרבים אשר היו מפוזרים בכל החדר את עיניו תפסה הגיטרה השחורה היפיפה אשר נחה לה על הספה. אצבעותיו ליטפו אותה כאילו שחייו היו נגמרים עם לא היה זאת, הוא נפס אותה והחל לפרוט על מיתריה את השיר אשר אימו שרה לו פעם, לפני 600 שנים.

~*~*~*~*~

הקישור

"אמא? איפה את אמא? למה את לא פה?" נשמע קול של ילד קטן בן 4 אשר חיפש את אימו האהובה ברחבי הבית הריק-לפחות כך הוא חשב. הוא טיפס על שידת העץ העתיקה אשר עמדה ליד החלון והביט החוצה צועק "אמא, אמא, היכן את?" דמעות פחד מילאו את עיניו הירוקות והיפות, מלאות חיים ואושר כאשר הבין שאימו לא נמצאת כפי שהבטיחה, ומה שהפחיד אותו יותר מכל העובדה שמישהו נמצא בביתו.

הוא ירד מהשידה, ניסה להחניק את בכיו, מתהלך בשקט בשקט, חדר לאחר חדר, מציץ ומתייאש מחדש עד שהגיע לחדר אימו שם ראה גבר בחליפה שחורה, מחזיק בצוואר אימו אשר ניסתה להתנתק מאחיזתו. הילד נזחל לתוך החדר כך שאף אחר לא ראה אותו, הוא שמע כל מילה ומילה "תעזוב אותי, אני מתחננת" יללה אימו כגור חתול אשר הולך למות מקור "את היצור הכי נתעב ואהוב שיכול להיות לערפד" אמר הגבר בקול עבה ומחוספס, אשר נשמע לו מוכר "מדוע חזרת?" היא שאלה, משתעלת עקב חוסר אוויר "מדוע הלכת מלכתחילה ועזבת אותי ואת ילדך?" עיניו של הגבר, אשר מההתחלה לא היו בהן חיים, הביטו בה בפחד. הוא נשק לשפתיה של אימו באהבה, חייך בצער וחשף שיניים לבנות וזוג ניבים ארוכים וחדים ננעצו בגרונה. דמעות הופיעו ביעניו של האיש לאחר שגופתה של האישה נפלה לידי הגבר, לא נושמת, לבנה. הילד פרץ בבכי חנוק כאשר דמעותיו מטשטשות את רעייתו, רץ לעבר הגבר ולגופת אימו מטיח בו את כל כאבו ושנאתו, פחדו וחששתיו. הוא כבר לא ילד קטן. הגבר הביט בילד הקטן, הילד שלו, הילד האהוב שלו, הילד שעזב, הילד שכמעט רצח, הילד שאהב "אתה תהיה כמוני בני" לחש הגבר, התקרב לילד הקטן אשר חיבק את גופתה של האישה הצעירה "לא רוצה, לא רוצה, אמא בבקשה התעוררי" ילל הילד "אני רוצה שתשחקי איתי, אני רוצה.." הוא הסתובב מביט באיימה מוחלטת ביצור אשר קרב אליו יותר ויותר "אתה תהיה כמוני, תחייה לנצח" לחש. משהו דקר את צווארו של הילד ואז הגבר נעלם.

~*~*~*~*~

אלכס פתח את עיניו מלאות בדמעות, מעביר את ידו על צווארו, המקום שבו עשה קעקוע קטן של צלב. לזכר הכאב הרב שעבר, האסונות שחווה, והכול בגלל הגבר הזה. הגבר ששנא מאותה העט, מטרתו היחידה של אלכס הייתה, כל חייו, למצוא את האיש ולהרגו בגלל שרצח את אימו. "מה אתה עושה?!" נשמע קולה של אנה, אשר הוציא אותו ממחשבותיו. מבולבל הוא הביט בה, לא מבין מה עשה "למה אתה נוגעה בה? אסור שהיא תראה את זה" היא לחשה, לוקחת מידיו בצורה אנוכית ולא מתאימה לה כלל את הגיטרה אשר אליה פרט לפני דקות ספורות בלבד "אל תעז לגעת בה אפילו" אמרה בערסיות ותחבה אותה לתוך הארון הקטן.

~*~*~*~*~

מקווה שאהבתם והבנתם את הפרק,
אם יש בעיות אתם יכלוים לפנות אלי בתגובות ואני הסביר לכם הכל.
למי ששם לב, החלפתי עיצוב בגלל שהסיפור כבר לא כל כך זוהר ושמח אני אהבתי אותו
ראיתי שמישהי שלחה את הפרק הזה לשווה קיראה, תודה לך מי שאת לא תהיי
טוב.. אני הפסיק לחפור והעלה את הפרק הבא בהזדמנות הבאה שתהיה לי -אני מקווה שלא יתחילו להפגיז את חיפה שוב-
עד הפרק הבא, שלכם
האנונימית -מצחיק אותי לכתוב את זה כל פעם-