הכתם שבקצה הנייר

שלום לכם קואי היקרים

אני כל כך מצטערת על העיקוב העצום, מקווה שתיסלחו לי (:

אני רוצה להבהיר כמה נקודות:

-אני מאוד מושפעת ומעריצה את הספר "דימדומים" לכן הכתיבה שלי יכולה להיות מאוד מושפעת מזה

-מנגינות מוות הן אחד הדברים האהובים עלי, אז כנרא יהיו הרבה כאלה

-הכתיבה שלי מושפעת לא רק מסרטים על ערפדים ודברים אל-טיבעים למיניהם, אלא גם כן ממצב רוחי ומהמוזיקה שאני שומעת באותו הרגע

אז עכשיו, בלי יותר מידי חפירות מוגזמות, הנה לו הפרק השישי בסדרה

תהנו

ולמי שלא רואה -הקישור-

"צבע, נשמה ואהבה" פרק 6

~*~*~*~*~

"זאת האחוזה של הגברת לה פוש, ברגע שאתם נכנסים לתוך בניין זה חובה אליכם להקשיב לכל חוקי האחוזה או שתסולקו, מובן?" עיניו המפחידות והחודרות אמרו יותר ממה שאמר במילים והנהון קל היה כתשובה. המקום היה מפואר, דומה למוזיאון לפי דעתה של אנה. כמעט בכל פינה ניצב פסל עשוי שיש, על הקירות היו תלויות תמונות ואלפי מדפים מלאים צורות קטנות, תכשיטים ואפילו ספרים ישנים ומאובקים. עיניו של אלכס נפתחו לרווחה בפליאה, קולט את כל המראות המופלאים. האיש אשר הוביל אותם נעצר, הסתובב לאחור-אליהם, ראה שהם עוקבים אחריו ולאחר מכן פתח דלת עץ מפוארת שבתוכה היו מוטבעים פני מלאכים וקישוטים זהובים עיטרו אותה 'מה זה, מלכה חייה פה?' חשבה אנה חוקרת את המראות המופלאים "אתם הולכים להכנס לחדרה של הגברת לה פוש, התייחסו בכבוד לכל דבר" אמר הגבר בקולו העמוק ופתח את הדלתות הענקיות.

~*~*~*~*~

בתוך החדר המפואר למדי, על שטיח ישבה בישיבה מזרחית, שותה תה, אימה של אנה-אליס. מולה בכורסה מלכותית ישבה האישה שאנה קינתה אותה כ"המכשפה עם האף" מדברת איתה בחופשיות ומביטה בה בראיית כבוד עמוקה שלא במצופה "גברת לה פוש, הילדים פה" הכריז הגבר הגבוה "תודה רבה לך רוברטו" אמרה הגברת מכורסתה, הסתובבה וחיכה אליהם בחביבות "בואו והצטרפו אלינו לכוס תה ועוגיות חמימות, רוברטו תביא בבקשה לזוג הצעיר הזה כוס תה ועוגיות" והאיש הגבוה שהתברר ששמו רוברטו נעלם כלא היה. "אז איך עבר אליכם הלילה?" שאלה אליס במתיקות "מצוין אמא" אמרה אנה, משקרת. היא התיישבה לצד אימה, הניחה את ראשה על ברכיה וסגרה את עיניה מנסה לקלוט את כל מה קרה לה לאחרונה 'אני פגשתי את נער החלומות שלי, שהוא נתקע איתי למסע פה, מולי ישבת המכשפה עם האף שיוצאת לא כזאת מכשפה, למרות קולה המעצבן.. אני הולכת להתגורר בארמון מפואר..'. אלכס הסתובב בחדר מתבונן בכל דבר ודבר, האשמה על המקרה של אתמול תקפה אותו אבל הידיעה שהוא חייב לעשות זאת פעם בשנה לא עזבה אותו במנוחה. הוא הסתובב אנה ואנה בחדר ועיניה של הגברת לה פוש ננעצו בו, מזהירות. "התה גברתי" נשמע שוב קולו העבה של רוברטו שנכנס עם מגש מקשקש בלע זוג ספלי תה, קנקן מעוטר בוורדים אדומים וצלחת מלאה עד סוף בעוגיות חמות.

~*~*~*~*~

היא הסתובבה בחדרה החדש, הגדול ולא מוכר לה כלל.

"אני חייבת לקנות לעצמי בגדים חדשים" מלמלה "מקום חדש, עולם חדש, אנשים חדשים.. שוב" היא נפלה על מיתתה הענקית, ממשיכה לדבר לעצמה "איך אני החייה נורמאלי אחרי כל מה שקורה לי?" היא הסתובבה לצידה הימיני, מביטה דרך החלון הגדול שהשקיף לעבר הגן הענק "האמת אני לא יודע" נשמע קול "אבל אני מתאר לעצמי שאת חיבת להתאוורר מעט מהמסע הארוך שלנו " חיוך נשמע בקולו, ידיו מלטפות את שערה השחור כפיח. היא החליטה להתעלם ממנו, אך לא יכלה. יופיו שיגעה אותה, שיערו הבלונדיני, עיניו הירוקות מלאות החיים-אך בכל זאת ריקות, עורו הבהיר ושריריו המדהימים 'יכול לשגע כל אחת' חשבה לעצמה בלעג, מסתובבת אליו, קולטת שכעט פניו במרחק סנטימטרים ספורים מפניה, ממשיך ללטף את שיערה אך על פניו נראו סמני מתח "תתארגני, אני החכה לך למטה" אמר, קם ויצא במהירות מחדרה. ללא ברירה קמה מהמיתה הרכה, משרקת את שערה הארוך.

~*~*~*~*~

"אליס, אחותי היקרה, אני כל כך מאושרת שהגעתם בשלום ללא תקלות לביתי" אמרה מרגריטה לבסוף, לגומת מכוס התה השלישית שלה "גם אני מאושרת, אבל הכול כל כך פתאומי.. ומפחיד" את המילה האחרונה היססה להגיד "את בטוחה שג'ו.. השטן עוקב אחרינו?" היא שכבה על גבה על השטיח שכל כך אהבה. הפחד מילאה את בטנה והחשש שמא הוא יתפוס את ביתה האהובה "בכך אני בטוחה, אך הוא בחיים לא ימצא אותכן פה, הוא לא ימצא את עקבותיכן" אמרה בביטחון מרגריטה, אך בקולה נשמע קמצוץ של פקפוק.

"מרגי, אני יכולה לעשן פה נכון?" שאלה אליס לבסוף, חסרת רעיונות. קמה והכניסה סיגריה לפיה "חשבתי שהפסקת עם זה, אבל כמובן" אמרה מרגריטה "את יודעת מה מדאיג אותי? יש לי הרגשה שאנה מתחילה לחשוד בכל העיניין. ועוד שאלכס הצטרף.." היא מלמלה משהוא לא ברור לעצמה

"ואם כבר עלה הנושא הזה, מי זה האלכס הזה בכלל?" שאלה אליס ונשפה את כל העשן שהיה בריאותיה החוצה

"יותר מידי קשה להסביר אליס.. יותר מידי. אבל אני יכולה להראות לך משהו שתאהבי" היא הוציאה מתוך שידה שעמדה לצידה תמונה עתיקה, שבה עמדו זוג גברים "את רואה את הגבר הימני?" שאלה מרגריטה והצביעה בידה לעבר הגבר הצעיר שדמה לרוברטו "זה הוא רוברטו, ואת יודעת מי זה השמאלי?" מתחה אותה "זה הוא האויב הכי גדול שלו" לחשה. עיניה הסקרניות בחנו את התמונה בלי סוף, קולטות את הפנים וזוכרות אותן טוב מאוד "אבל.. אבל אם הוא האויב הכי גדול שלו, למה הם מצולמים יחדיו?" היא שאפה לתוך ריאותיה את עשן הסיגריה והוציאה אותו מייד "זה אחיו" אמרה מרגריטה ללא ברירה.

~*~*~*~*~

לצאת החוצה סוף סוף, ולהסתובב בין חנויות המעצבים עם האדם שהכי חשקה בו, היה כחלום בשבילה. אך משהו הטריד אותה בלי סוף, זוג העיניים שננעצו בה, עיניו של אלכס שלא עזבו אותה לרגע לבדה. "בואי נלך לאכול, את נראת לי כגוועת ברעב" הכריז באוזניה וגרר אותה לאחת המסעדות המפוארות שאפר למצוא ברומא "שולחן לזוג בבקשה" אמר בקולו המפתה למלצרית שכמעט נפלה מרגליה "כמובן, כמובן, בואו אחרי" מלמלה וסקרה בבוז את אנה היא עמדה להושיב אותם באמצע המסעדה, אך הוא עצר בעדה ואמר שוב, בקולו המפתה 'הוא עושה את זה בכוונה?' שאלה את עצמה אנה, והרגישה כיצד גל גדול של קינא מתפתח בה ושנא עזה כלפי המלצרית "במקום פחות מרכזי בבקשה" המלצרית הביטה בו במבט נדהם אך הובילה אותם למתחם הווי.אי.פי.

הוא הביט בה במבט לא ברור אך מאושר "הגידי לי מה את חושבת" התחנן פתאום, לאחר שראה אותה משחקת עם המזלג ומתבוננת בנקודה מסויימת במיקוד רב "אני לא חושבת שאתה באמת רוצה לדעת" מלמלה בשקט "אני דורש" אמר והרים את סנטרה בקצה אצבעותיו הקרות למרות מזג האוויר החם, מביט לתוך עינייה, ממיס אותה "אני חושבת על איך יכולת לדעת מה קרה עם הציור, והשד.. ועל מה ש.." היא השתוקקה כאשר ראתה את אותה המלצרית באופק, היא לא הבינה עד שכמה הוא היה קרוב אליה, אך הוא לא עזב את פניה. "מה תרצו להזמין?" שאלה המלצרית בכאב כאשר ראתה את המחזה שהתרחש מול פניה כנרגע, אנה הסתובבה לעבר המלצרית ואלכס עזב את פניה בתגובה "אני רוצה ספגטי, בבקשה" מלמלה אנה, הוא המשיך להביט בה ולא הסתובב עם פניו למלצרית ורק אמר "קנקן לימונדה יהיה נחמד" המלצרית התרחקה מהם במהירות מציצה מעבר לכתפה מצפה לתפוס את פניו, אך ראתה רק את גבו.

"כי אני יודע דברים אנה" אמר ברקות חייך אליה. "אני לא מבינה למה עשית את כל זה היום.. לא הרבה יכלו לשרוד את היום" אמרה אנה בשעשוע, עיניו התרחבו ושנא ופחד רב הציפו אותן "אל תסתובבי" אמר בקול נוקשה והדגיש כל הבהרה "לבשי את הקפישון" הוסיף והיא עשתה כדבריו, מפוחדת.

~*~*~*~*~

כל היום הוא עקב אחריהם, נכנסו מחנות אחת ולאחרת, והנער לא הסיר את עיניו מהנערה שומר עליה בכל מצב. "איך נמאס לי מזה" מלמל לעצמו כאשר התיישב על ספסל והאכיל יונים בפירורי לחם בזמן שהם נכנסו לעוד חנות נעליים יוקרתית "עבודה מעצבנת, ילדה מעצבנת.. חיים קשים, ופיתויים לא נגמרים" הכעס הרב התפשט בכל גופו ורעד כל עבר בו 'לפחות בערב אני חוזר לחיי האהובים' חשב לעצמו וחיוך גדול ניצב על פניו, נזכר בתוכניתו ובביזנס שניהל.ברגע שהרים את מבטו מהיונים, זעה התפשטה על מצחו 'הם לא שם, הם לא שם!' חשב בהיסטריה מוחלטת, מתרוצץ הלוך ושוב בשדרה העמוסה, עד שראה מסעדה יוקרתית והריחות שהגיעו ממנה גרמנו לבטנו לקרקר 'אף על פי שאני במשימה, יש לי זכות ללכת ולהתענג קצת' חשב ופסע לעבר המסעדה. בפנים התרוצצו הלוך ושוב מלצרים ומלצריות ובצד עמדה בחורה חומת שיער שחייכה אליו בחביבות "התרצה שולחן?" שאלה, הוא הנהן כאות הסכמה והיא הובילה אותו לשולחן צדדי קטן "עוד רגע אני הביא לך את התפריט אדוני" אמרה בחיבה והלכה. הוא הביט בה 'שיער חום, עיניים שחורות, גוף מושלם וחזה גדול. בדיוק מה שאני צריך' חייך לעצמו מכין את כרטיס הביקור שהרבה להשתמש בו לאחרונה. הוא הביט בעיון רק בכל האנשים שהיו במסעדה ואז עיניו קלטו זוג צעיר.