הכתם שבקצה הנייר

שלום לכום לכם יקירי D:

 אני במצב רוח מעולה ללא סיבה מסויימת, לכן אני מעלה שוב פעם-פרק ארוך

 מספר הפעמים ששיניתי את הפרק הזה הוא לא יאומן, כל פעם משהו הציק לי ונראה לא הגיוני כל כך

או שפשוט תקע את ההמשך לכן,

בלי חפירות מוגזמות הפרק

תהנו ותגידו את דעתכם

הוא המשיך להביט לאותו הכיוון, אך הוא התקרב קלות לפניה והיא בתגובה גם כך "משקפי השמש לידך נכון?" מלמל בשקט מרטיט את אוזניה לשמה קולו המפתה "תפסיק לעשות את זה" אמרה מיואשת, הוא הביט בה בשאלה "לפתה אותי כך" אמרה בייאוש ממשיכה להביט בו כמהופנטת. עיניו נעשו קרות והוא הביט שוב לעבר אותה הנקודה "בבקשה, אל תחשבי שאני תמים כמו שאני נראה" אמר בקול נוקשה "אבל להגן עליך אני יכול" פתאום הוא התקרב אליה עד שהרגישה את נשמתו על לחיה הוא נשק בשפתיו הקרות את לחיה שהאדימו "הרכיבי את המשקפיים בשנייה שנקום מפה בסדר?" היא הנהנה לאות הסכמה, לאחר שהתרחק ממנה אנה ראתה את המלצרית מביטה בהם, פניה נדהמות ובידיה צלחת הפסטה וקנקן הלימונדה שהזמינו. המלצרית ניסתה להתעשת ממה שראתה אך זה לא עזר, ברגע שהגיע לשולחנם עטפה את פניה מסכת כאב וכעס "הנה ההזמנה שלכם" סיננה מביטה שיניה מביטה באנה בשנאה.

~*~*~*~*~

הנער התקרב לנערה ונראה שנשק לה 'אך.. חיי הצעירים כל כך קלים היום' חשב בצער 'אבל לי לפחות יש חיים טובים הרבה יותר' החיוך הגדול שעיטר את שפתיו היה משמעותי. הגיעה המלצרית הצעירה ששירתה אותו עד עכשיו ושאלה את הזמנתו לאחר שעיין בעיון רב בתפריט המסעדה "תראי, קשה לי מידי להחליט מה אני רוצה, אבל אני יודע במאה אחוזים שאת מחפשת עבודה נוספת חוץ מהעבודה במסעדה היוקרתית הזאת נכון?" חשף את שיניו המבהיקות, הנערה הביטה בו בחשד ואז חייכה אליו חזרה "בדיוק כך אדוני, אבל אני ממליצה לך על מרק הפטריות, המנה המיוחדת של השף" אמרה ולקקה את שפתיה, עיניה הביטו בו וחקרו את הגבר שישב מולה 'מעניין איזו עבודה הוא מציאה לי' חשבה "עבודה שתתאים בדיוק לבחורה מדהימה כמוך, ומשלמים בה הרבה יותר" אמר וקרץ לה קלות 'הוא קורא את המחשבות שלי?' חשבה בבהלה "אז מה.. מה תרצה להזמין?" מלמלה בשקט "את אותו המרק שהמלצת לי עליו" אמר בשביעת רצון והבחורה הסתלקה מייד.

"את בטוחה בהחלטתך?" שאלה שוב ושוב את אותו הדבר את הבחורה "כמובן, והמחיר נשמע לי הוגן למדי" חייכה. הם ירדו לחדר תת קרקעי שבו הסתובבו כעשרים בחורות, מתעסקות אחת לשנייה בשיער, מתאפרות וכולן היו לבושות בחלוקי משי בצבע פנינה בוהק. "בנות, בנות" קרא הגבר "אוגי" צעקו כמה מהבחורות בשמחה כאשר ראו אותו "הבאתי אליכן בחורה חדשה, הכירו, זאת ווירג'יניה" אמר וקידם את הבחורה שעמדה לצידו מביטה בכל המראות שראתה. אחת הבחורות תפסה בידה והובילה אותה לעבר מראה ענקית שניצבה בפינה המזרחית של האולם "אני מבינה למה אוגוסטוס בחר בך" אמרה "את מושלמת" חייכה "את יודעת שאם את נכנסת לזה את לא יוצאת נכון?" היא הביטה בעיניה של ווירג'יניה שנראתה לרגע מהרהרת "כמובן" ענתה לבסוף "אז קדימה, צריך להחיל לארגן אותך, עוד מעט באים הלקוחות" אמרה הבחורה "שמי טרייסי דרך אגב" אמרה בקול מתוק. טרייסי הביטה בה, מחכה. "למה את מחכה חמודה? תתפשטי" החריזה בחיוך, ווירג'יניה הסמיקה "פה, זאת אומר, עכשיו?" מלמלה בבושה "כמובן!" החריזה טרייסי "מה את חושבת, שהם יתנו לך לחכות? לא! אז קדימה תתפשטי ואני הביא לך את הבגדים" היא רצה לעבר דלת שהייתה ממוקמת בצידה הצפוני של האולם, ווירג'יניה הורידה בזהירות את בגדיה, נשארת רק בבגדיה הלבנים מביטה מסביב רואה שכל הבחורות מסתובבות כך "הנה לך" נשמע קולה של טרייסי מימינה. היא הושיטה של חלוק משי כמו שכולן הסתובבו בו, גרביוני ריבועים שחורים ושמלת מחוך חשפנית למדי בצבע שחור "תתלבשי בקרוב כולם מגיעים" לחשה והסתלקה מהמקום.

~*~*~*~*~

הם יצאו מהמסעדה כאשר שערותיה של אנה מכוסות בקפישון שלה ועל עיניה מרכבות משקפי שמש גדולות ועגולות "ועכשיו, אתה מסביר לי מה הייתה הפואנטה של כל ההצגה הזאת שם?" שאלה בקול נרגז אנה לאחר שישבו בתוך המונית שהובילה אותם לביתם הזמני "כאילו שלא נהנית מזה" חייך בממזריות, היא השפילה את מבטה והוציאה לו לשון כמו ילדה קטנה "מעצבן" לחשה. הנסיעה עברה רוב הזמן בשתיקה עד שהנהג החליט לשים מוזיקה קלאסית  שקטה כדי להרגיעה מעט את העבירה המתוחה ששררה במקום. הם לטשו עיניים בשער הברזל הענק שניצב מולם "אתה יודע, היית יכול לפתות בקלות את המלצרית הזאת" אמרה אנה לבסוף לאחר שתיקה ממושכת "למה נדמה לך שהייתי עושה את זה?" שאל נעלב "לא ראית איך היא הסתכלה עליך? היא הייתה מתנפלת עליך אם רק היית מסתכל לכיוונה, אתה לא שם לב אך אתה מסובב אנשים.. בקלות כזאת" אמרה מביטה בעיניו הירוקות "טוב, אשמתה של המלצרית הזאת שהיא מפתחת ציפיות מהר כל כך" חייך "ובאיזה דרך בדיוק אני מסובב אנשים?" לחש והתקרב אליה שוב באותה צורה אך כעט חודר לתוך נשמתה עם עיניו, ליבה דפק במהירות עצומה בכל רגע שהתקרב אליה יותר ויותר "את..אתה.. יש לך את היכולת הזאת, את מהפנט, והעיניים.. העיניים שלך הן משהו מיוחד" מלמלה ללא מעצורים, משפילה את מבטה, מסמיקה. "ואת גם משהו מיוחד במינו, את יצור מיוחד ואת אפילו לא יודעת זאת" אמר בחיוך והרים את סנטרה בעזרת ידיו "אבל אני לא יכול לעשות כלום, אני פה כדי להגן עליך" ענה בפשטות ונכנס דרך שער הברזל הענק לתוך האחוזה "לה פוש" מילותיו צרבו את ליבה, כל מה שקרה, כל מה שציפתה פשוט נעלם ברגע אחר, נשרף. דמעות כאב התאספו לעט לעט בתוך עיניה עד ששבילים של דמעות ירדו במורד לחייה.

קול שעגת מנוע נשמה לצידה 'בדרך כלל לא נוסעות פה מכוניות' חשבה לעצמה, מנגבת את הדמעות בקצה שרוולה ''די אנה, די, הוא לא שווה את זה'' לחשה לעצמה "הוא פשוט לא שווה את זה" חזרה שוב. דהירת הגלגלים על הכביש התקרבה יותר ויותר אליה, היא הסתובבה לעבר הקול וראתה מכונית שחורה נוסעת לקראתה וכלי ארוך היה דרוך אליה.

~*~*~*~*~

היא פתחה את עיניה בזהירות, ראשה כאב בחוזקה והיא ראתה כוכבים מנצנצים כדרך טבע 'מה קרה?' שאלה את עצמה מסתובבת על הצד כמו שתמיד נהגה לעשות, אצבעותיה נגעו במשהו קריר שקשקש בקול נעים מתחת לאצבעותיה הדקיקות. היא הרימה את ראשה מעט מביטה לעבר הדבר המוזר שהרגישה וזה היה דשא, פשוט כפשוטה, דשא. ניסיונותיה להתיישב צרכו הרבה מאמצים וכאב בלתי נסבל, היא הביטה סביב מנסה לנחש איפה היא, מנסה למצוא מישהו שלא ראתה. היא נחתה על גבה בזהירות כדי לא לפגוע בראשה הפצועה על הדשא הרך מנסה להיזכר במה שקרה התמונות רצו מול עיניה כמו פאזל. מכונית שחורה דוהרת לעברה כאשר רובה צלפים מכוון אל ליבה, ידיים קרות מושכות אותה, ראשה מתנפץ על האספלט, היא שומעת נהימה מחרישת אוזניים, קול שקט ואהוב קורה לה. היא ניסתה לפענח שוב ושוב את מה שראתה אבל התייאשה לבסוף, רק שאלה אחת הטרידה אותה, איפה אלכס? שאלה את עצמה ללא הרף. "אני לא מבין איך פישלתי כך, השארתי אותך שם, טיפש, טיפש, טיפש" שמעה מלמולים "אני כל כך מצטער, אני לא צריך לעזוב אותך כך יותר, כל כך טיפש" אמר ורכן מעליה "איך את מרגישה?" שאל בקול מודאג "בסדר" צייצה "צריך להביא אותך הביתה לפני שעוד פעם תיפלי מהמונית" חייך והרים אותה בקלילות. הזעם שעטף אותה במהירות הדהים אותה "מה?! על איזו מונית אתה מדבר?" צעקה" שום מונית, הייתה שם מכונית ו." הוא קטע את דבריה "את נפלת כאשר יצאת מהמונית וראשך נפגע מהסלע שנחתת אליו, תפסיקי לדבר שטויות" אמר באגרסיביות "את צריכה להיות זהירה יותר" אמר וכך סגר את הנושא.

~*~*~*~*~

ראשה היה עטוף בתחבושות לבנות שעטפו את ראשה החבול, הדודה מרגריטה טיפלה בה בנאמנות ואסרה עליה לקום מהמיטה בימים הקרובים, היא לא הצליחה להירדם כי הזעם עדין התבשל בתוכה 'הוא מנסה להוציא אותי מפגרת נכון?' חשבה שוב ושוב. צעדים חרישיים נשמעו מחוץ לדלתה, היא קמה מהמיתה במהירות- מציצה. היא ראתה את אלכס הולך ועל כתפיו גלימה שחורה ארוכה שאפילו לרוברטו הייתה ארוכה לפי טעמה 'לאן הוא מסתלק בשעה כזאת?' חשבה לעצמה בזילזול.