הכתם שבקצה הנייר

שלום שלום לכם קוראים יקרים,

אחרי חופש פסח יבש במיוחד וכמעט חודש ללא עידכון-אני חוזרת עם סיפור חדש, סיפור אימה יותר נכון

לא לבעלי דימיון מפותח, נשים בהריון, בעלי לב חלש ולא לבעלי אנשים ללא כיסא על ידם.

וללא הרבה חפירות קבלו אותו במכיאות כפיים סוערות

סיפור אימה

פרק 1

 ~*~*~

"בבקשה סטייסי, ספרי לנו את אחד מסיפורי האימה המפורסמים שלך. לפחות אחד" התחננה אמילי בפני טרייסי. אני בינתיים התכרבלתי בשק השינה הצהוב שלי, מתכוננת לקראת האימה המתקרבת, ומדוע? כיוון שטרייסי מספרת סיפורי הזוועות הטובה ביותר בכפר ואחדים אפילו סיפרו שסיפורים אלא קוראים באמת. "טוב, טוב מעצבנת" רטנה טרייסי "בתנאי שתפסיקי לעצבן אותי וגם כן, שלא תפסיקו אותי באמצע" אמילי התרחקה ממנה מעט בפנים חמוצות והחליקה לתוך שק השינה שלה, טרייסי סגרה את עיניה ואחת מהבנות הדליקה נר לאווירה, וכיבתה את האור.

~*~*~

"זה היה לא מזמן" התחילה "זה סיפור על נערה צעירה והרפתקנית בשם ניקול, זוג הוריה התגרשו לכן כל סוף שבוע נסעה לאימה האהובה שחייה בקיבוץ קטן מחוק לעיר מגוריה. בסוף שבוע קודר אחד, אביה של ניקול לא יאכל להסיע אותה לבקר את אימה האהובה עקב בעיה מסויימת במקום עבודתו, לכן היא החליטה לצאת לשם לבדה. ברגע שסיימה לאסוף את חפציה לתוך תיק הנסיעות הקבוע שלה, צלצל טלפון ביתה "את לא נוסעת אליה, אם תיסעי היא תמות מול עינייך מוות נורא" נשמע קול מצמרר של גבר" רעד עבר בגופי ועוד ברווז התפשטת על זרועותיי "ניקול לא התייחסה להזהרה המשונה ששמעה מהאדם הזר, ויצאה בדרכה לתחנת האוטובוס היחידה שמגיעה לקיבוץ ההוא. גשם כבד וערפל סמיך הצטבר מחוץ לאוטובוס, אישה בגיל העמידה ישבה בצד והביטה בעניין רב בפניה האומללות והמוטרדות של ניקול "ביתי, מה קרה? מדוע את מצוברחת כל כך?" שאלה האישה בחמימות את ניקול שישבה לצידה והביטה בפחד גלוי דרך החלון "שום דבר גברתי, סך בכל מודאגת" ענתה בתמימות. האישה הזקנה פתחה את תיק העור החום שלה והוציאה ממנו שקית מלאה בסוכריות צבעוניות "הן היו מיועדות לאחיינים שלי, אך את יכולה לקחת מהן מעט, הן יעודדו את רוחך" היא הגישה את השקית והנערה הצעירה הוציאה מספר סוכריות מברכת את טוב ליבה של האישה. אחרי שירדה מהאוטובוס, והסוכריות עדיין בידה פסעה ניקול לעבר ביתה של אימה, הגשם לא הפסיק ליפול על שיערה הלח, כל הדרך חשבה ניקול על השיחה המוזרה שקרתה לפני שיצאה מביתה. הבוץ הדביק נדבק למגפי הגומי שלה, אך היא לא יחסה חשיבות מסויימת לכך. אחד הדברים שהכי אהבה בקיבוץ הזה היה שהוא נטוש, תחנת האוטובוס הייתה בעצם מוט ועליו ציור של אוטובוס, ומסביב היו רק פרדסים של תירס ועצי תות, הדרך הייתה שביל צר בין הפרסים. עד שהגיעה לבית אימה, ראתה ניקול שאף אור לא דולק בבית, היא ניסתה לפתוח את הדלת-אך ללא תוצאות. לבסוף הוציאה את המפתח שהחביאה בתוך עציץ הפטוניות של אימה. היא סיירה מעט בבית, אך הוא היה ריק.  צעקה נוראית נשמעה מכיוון החצר האחורית, הנערה, מופתעת ומובהלת, רצה לעבר הצעקה ורואה מול עיניה מחזה מחריד. גבר בעל מעיל שחור הרים מעל ראשו גרזן ענקית בגודלה וכיוון ישר לעבר אימה אשר שכבה על הבוץ. "עזוב אותה! מה אתה עושה?" זעקה הנערה הנפחדת ורצה לעזרתה של אימה, אך זה היה מאוחר מידי, הגבר הניף את גרזנו וקול פיצוח נשמע באוויר, דם ניתז לכל עבר וניקול עמדה במקומה, ללא יכולת לזוז מביטה כיצד הגבר הזר מרסק את אימה האהובה והיפיפייה והופך אותה לעיסה דוחה של דם, בוץ, עצמות ובגדים קרועים. לאחר שסיים את מלאכתו, הגבר הרים את החלק היחיד שלא פגע בו, ראשה, ירק אליו ותקע בו את הגרזן שבו רצח אותה. "הזהרתי אותך" אמר הגבר וזרק את הראש נוטף הדם לעבר הנערה המפוחדת. צווחה נשמעה מגרונה הזועק לעזרה של ניקול, אך אף אחד לא יכול לעזור לה יותר, היא פתחה את ידה שבה היו הסוכריות, אך במקומן היה רק סמל של גרזן. למחרת נמצאה גופת נערה אשר גרזן תקועה בליבה, כנראה התאבדות וגופתה מחבקת ראש של אישה כבת ארבעים" ישבתי מרותקת מפחד, כמובן שכל חברותי נהנו מסיפורי האימה הללו, אך אני האמנתי בכל סיפורי הזוועות שקוראים לאחר מכן.

~*~*~

"טוב מתוקות" נכנסה אימה של טרייסי "הגיעה הזמן לישון, כבר שלוש לפנות בוקר" היא הניחה בכניסה לחדר מגש עם כוסות מלאות במשקה חום חמים ומספר עוגיות, ג'סיקה הגישה לי כוס קקאו. "טרייסי, תגידי, כיצד את ממציאה את כל ה.. סיפורי אימה האלה?" לגמתי לגימה עגונה מהמשקה שצרב בגרוני "אינני ממציאה אותם" גיחחה "אני חולמת אותם" אמרה כדרך אגב ולא התייחסה לגל הצמרמורת שעבר בגבי. אמילי, האחת שרצתה את אחד' מסיפורי האימה האלה ישבה דוממת ומובהלת במקומה, עיניה פתוחות לרווחה ועל לחייה שבילים של דמעות שלא הפסיקו לרדת "זה מה שקרה לניקול, אחותי" מלמלה בשקט מביטה בטרייסי בפחד "מה?" האימה הציפה את כל הנוכחות, במיוחד את טרייסי. "מתי חלמת את זה?" שאלתי "לפני כחודשיים, אינני זוכרת בדיוק" אמרה טרייסי וקמה ממקום ישיבתה והוציאה מחברת מלאה בדפים וציורים מתחת לכריתה "פה, אני כותבת כל דבר שחלמתי ושאני זוכרת בבירור" היא פתחה את המחברת המשונה והחלה לדפדף בה "בדיוק בחמישי למאי" הצביעה על תאריך שנכתב בכתב ידה בראש הדף. "ובחדשות אמרו שהמקרה קרה בשביעי למאי, הרצח וההתאבדות" קולה של אמילי היה שבור. הלכתי עם כוס הקקאו שהתקררה מעט לעבר החלון, הבטתי דרכו והתחלתי להרכיב את התמונות 'זה לא יכול להיות, זאת אומרת שטרייסי היא..' "רואת עתידות" אמרתי בקול "תביאי לי לראות רגע את המחברת הזאת" לקחתי אותה בידי והתחלתי לדפדף בה מההתחלה "אמילי, התר, מייקה, ג'סיקה, קריסטינה, אמילי, התר, מייקה, ג'סיקה, קריסטינה" ראיתי את שמותינו לצד התאריכים, החלטתי לחזור לאחד משמותי, קריסטינה.

"שבעשרה לדצמבר-קריסטינה

קריסטינה הלכה לים עם בן דודה, ג'ונתן בן החמש. השמש הייתה חמה, הגלים נעימים, חול חמים ומזג אוויר נעים." דילגתי על מספר פסקאות והגעתי עד סוף העמוד, למילים המודגשות "ג'ונתן נדרס" זוג המילים האלה האלו בעיני דמעות ואת הזיכרון של מה שהיה ''אבל זה לא קרה בשבע עשרה, אלה בעשרים ושתיים לדצמבר'' אמרתי, וכל הנוכחות בחדר הביטו בי באימה.

~*~*~

שמתם לב לעיצוב הקליל החדש?