על הבר בחוף גולן
לאחד מחליקות מילים כמו ריר מהשפתיים,
השני מפריח אותן בעשן צבעוני סמיך שבא להתכרבל בהן.
תגיד בנו אתה רואה אותי ואת בר ביחד?
אתה אש והיא אדמה ומים, ככה אתה לוחץ את היד לבחורה?
מה אתה רוצה? שאני אחרטט לה על אדמה ורוח?
-היי אני בנו, לא רוח ולא אדמה, אדם פשוט ונפש עירומה.
החולות חיספסו אותי, המדרכות גרמו לי לרצות להפרד, אבל הטבע מזכיר לי להתחבר.
התנצחויות הקשיחו אותי ודווקא המכות עשו אותי רך.
צבעתי את העולם בצבעים שלי, באיזה תרצי את שלך?

עליתי לאוטובוס לטבריה, הראתי חוגר, הנהג מילמל משהו והמשכתי ללכת פנימה.
פתאום הוא צועק
חיילת , שעה אני שואל אותך לאן, מה קרה לך? לא ישנת הלילה? לא קמת הבוקר? את חירשת?
בן זונה..
אז אמרתי לו שאני באמת כמעט חירשת, אני שומעת בקושי ובעיקר קוראת שפתיים,
וחבל שהוא לא מדבר קצת יותר בקול ומרים את הראש מהרצפה.

היא השיטה אותי על הגלים פנימה וספרה שלב הכנרת זה בעצם רחם.
אין לנו דרך לחזור אל החוף אלא אם נפלט על ידי הגלים,
ואין לנו דרך להפלט ע"י הגלים אלא אם נסמוך עליהם ונרגע.
וכמו תינוקות דחוסים שלווים, נסמוך עליהם ונרגע מתוך חוסר אונים.

איזה סוסים!!
סוסי מנוחה