17:30

השמש נעלמה מהר בין העננים הכבדים, לוקחת איתה שאריות של חום בדרמטיות של מגוון צבעים. מרחוק נשמעו רכבים חוצים על כביש מהיר, 

ציפורים מצייצות בגובה כאילו מודיעות לעולם על חשכה קרבה. לקחתי שאיפה עמוקה וקרה לריאות. 

הרמזור שינה את צבעו לירוק וחציתי בהליכה מהירה את הכביש, עולה בעיקול מוקף צמחייה שהוביל לשדרת בתים.

"רק רגע!" נשמעה צעקת תגובה לצליל פעמונים חזק

נשענתי קדימה ואחורה על רגליי במסדרון החשוך כשהדלת נפתחה בבת אחת, מסוונרת מאור. 

- "אמה, בואי הנה!" זו הייתה אמילדה. היא הייתה נמוכה ממני בראש עם שיער בלונדיני קופצני - "תראי מה הבת שלי תפרה ממש בעצמה,"

היא מילמלה ממהרת ללכת אל תוך הבית שהיה נראה כמו כאוס של צבעים כשבדים צבעוניים מפוזרים ותלויים בכל עבר.

אמילדה קרנה אנרגיה חיובית ושובבה, עינייה היו מעט מלוכסנות לצדדים ועצמות לחייה גבוהות, הנותנים לה מראה של צחוק קבע. 

הבת של אמילדה, שרה, ילדה בת שתיים עשרה עם שיער שחור ארוך קלוע בצמה, הגיעה מהמסדרון הסמוך כשהיא לובשת שמלה סגולה עם פסים

שחורים עדינים ונוצצים.

"תראי אותה," מילמלה אמילדה, "היא תפרה את השמלה בעצמה,"

- "וואו באמת?" הופתעתי ושרה השתחוותה כמו בת כפר מהמאה ה-15, שלושתנו צחקנו. 

היא עשתה סיבוב סביב עצמה ונראתה כאילו היא שקועה במחשבות רציניות של ילדים בני שתיים עשרה, "זה בשביל היום הולדת של קייטי,"

אמילדה נתנה לי מבט מהנהן, כאילו יום ההולדת של קייטי היה דבר ידוע, "כל שנה ההורים של קייטי עושים אירוע נסיכות ענק," אמילדה אישרה.

"אוקיי," חייכתי במבוכה, לא יודעת מה להוסיף לידיעה הזו, "מגניב לא?"

שרה הרימה אליי מבט והנהנה בחיוך נבוך, מרימה את שמלתה ונעלמה מבעד למסדרון, עד לצליל טריקת דלת. 

אמילדה חיפשה את מבטי וכשנפגשנו היא חייכה, "מה שלומך?"

זה היה המפגש החמישי שלנו. הרגשתי איך אני נאבקת בתוך ראשי בין תחושת הקירבה והאימהות לאמילדה, ואיך אני שוקעת בסודות קטנים בראשי.

אמילדה ליוותה אותי לסלון מרווח ושתינו התיישבנו על ספות לבנות גדולות. התרכזתי לפתע בצליל מכנסי הג'ינס שלי מחליקים על ספת העור. 

- "תה?" היא שאלה אותי כשהיא ניגשת לקומקום שהוכן מראש

"תודה," מילמלתי והושטתי יד אל הספל שהיא הגישה לי, בוחנת את חלל החדר

- "עיניים גדולות," היא אמרה בחיוך ותפסה מייד את תשומת ליבי, קולה היה מלא רוך, "עיניים גדולות ויפות שרואות הכל."

חייכתי, מורידה את משקפיי הראייה שלי, "לא כמו פעם לפחות,"

לא היה נראה שאמילדה שמעה אותי, או אולי זה היה בכוונה. היא נראתה רגועה ובטוחה, כאילו יש לה סוד מרגש לשתף איתי.

"חשבתי שהיום נדבר על פחד,"

היא בחנה את מבטי ושינתה את תנוחתה על הספה, "איך בלימודים?"

הסתכלתי עליה, "כיף האמת.. הרבה חומר, אבל אני נהנית." חשבתי על השיעורים החדשים ומלאי הצבע, "העולם הדיגיטלי בלתי נגמר,"

היא מחייכת, "כן, את בעצם משחקת בין עולמות, האומנות והטכנולוגיה,"

הנהנתי בהסכמה, מחייכת. 

אמילדה הרימה טבלט לבן שנח בצד של השולחן והדליקה אותו, נוגעת כמה פעמים במסך עד שנראה שמצאה את מה שחיפשה,

 "ראיתי את זה בפייסבוק, תקשיבי.. זה מדהים, מתי ציירת את זה?"

מייד הרגשת את אוזניי מאדימות. התחלתי להעלות דברים שציירתי סתם כדי להתנסות, והופתעתי מחדש מהתחושה המוזרה

בבטן כשאנשים באמת בחנו את העבודות שלי. 

היא הרימה את המסך כדי להציג לי גם, שם היה ציור של אסטרונאוט מרחף בחלל, אי אפשר לראות את פניו והשתקפות אחרת נשקפת.

ניסיתי לחפש את המילים וחייכתי. בתוכי ידעתי בדיוק מה הציור הזה אומר, לפחות את ההרגשה.

"הציור הזה מלא רגש," היא אמרה, "את מוכשרת."

- "תודה" עניתי מעט ייבש, שקועה בתחושה הזו שהתרגלתי אליה. זיכרון מודחק שמנסה לבעוט מבעד לקיר.

אמילדה שתקה לזמן מה, מסתכלת במחברת הערות שלה, "איך הגעת לכאן?"

-"אממ, בתחבורה ציבורית, יש קו ישיר אלייך," עניתי מבולבלת מהשאלה כי היא ידעה איך אני מגיעה.

באותו טון קליל היא הרימה אליי את מבטה ושאלה "כשאת שומעת את המילה פחד, מהן המילים הנלוות הראשונות שעולות לראשך?"

עצרתי לרגע חושבת על השאלה, "חוסר אונים? חוסר משמעות," ניסיתי לחשוב מהר, "חוסר ביטחון, מוות?"

היא הקשיבה. חושבת על המילים. "מהו חוסר אונים?"

נשכתי את שפתיי והרמתי את עיניי לתיקרה, "אי יכולת לשנות את המצב."

"את יודעת מה עושים כשאי אפשר לשנות את המצב?" עניתי לה לפני שהיא הספיקה לשאול אותי עוד שאלה

- "מה?"

הרמתי יד לראשי, "לשנות את התפיסה של המצב. אלא אם כן המצב מסוכן ואז זה כמו איזה תסמונת שטוקהולם," 

נשענתי אחורה בספה משלבת את ידיי. 

אמילדה חייכה את החיוך הבלתי קריא שלה, חיוך רך ומקבל. 

"מה את חושבת על רומנטיקה?" היא שאלה, כמו קוראת את מחשבותיי

חייכתי חיוך ציני צר, אך עם הומור, "מצב התנהגותי שמעריכים יתר על המידה ואינו בהכרח משקף אהבה."

היא צחקה צחוק מופתע ורענן, "לזה לא ציפיתי ממך, פרויד!" 

צחקתי גם. האמת שאם אני הנערה הייתה שומעת אותי היא הייתה נבהלת. 

"רומנטיקה זה נחמד," המשכתי, "אני פריירית ברומנטיקה.. אבל לאחרונה שמתי לב לאשלייה שבה. כל סרטי הוליווד מאז ומעולם 

הציגו את הגבר על הסוס הלבן, זה שמחפש את אהובתו בכל דלת, כל סיפור עם סיום טוב ומתוק.. החיים לא כאלה במציאות."

"ולמה את חושבת ככה?" היא שאלה

בהיתי בחלל. לא יכולתי שלא לראות אותו פתאום מולי

היינו ליד השכונה הזו, זה היה בוקר אביבי מאוחר, השמיים כחולים נדירים והשמש נעימה. הצמחייה הירוקה בלטה בכל עבר.

הוא חבש כובע גרב דק ובגדים נעימים רפויים, אני חבשתי את הכובע השני שלו ולבושה כמעט זהה, היינו בטיול בצד הזה של לונדון,

מבקרים חברים משותפים. חצינו יחד את הכביש מחזיקים ידיים, עוצרים במדרכת ביניים וממתינים לאור להתחלף. הוא הסתובב אליי, גבוה ממני בראש,

עיניו החומות בורקות בחום וחיוך התפשט על פניו. הסתכלתי עליו בחזרה נדבקת בחיוך, הוא רכן אליי לנשיקה כשהאור התחלף לירוק. חצינו יחד את הכביש, נראים כמו הזוג השמח בעולם.

"כי אפשר להיות רומנטיים בלי לאהוב."

היא הנהנה, מסתכלת עליי

"את מסכימה איתי שגם אם אוהבים אז נהיים רומנטיים?"

הרמתי אליה מבט, חושבת על דברייה, "אני כזאת."

- "וטוב שכך."

20:00

הנסיעה ברכבת הרגישה כמו הסביבה המושלמת להתמזג עם הכאוס בראשי.

הגעת? קראתי בהודעת טקסט מפטריק, חבר ילדות מהתיכון שלא ראיתי הרבה זמן והחלטתי סופנטני לבוא לבקר.

עוד תחנה אחת הקלדתי, מרימה את מבטי לכיתוב הרץ וקול אישה נעים ומעט רובוטי שמבשר על עצירה בתחנה.

בירידה מהתחנה הרגשתי את הרוח הקרה של הערב, נצמדת למעיל וצועדת החוצה.

פטריק חיכה בחוץ ועישן סיגריה, כשהוא ראה אותי הוא נופף, מועך את בדל הסיגריה ופח ומיהר פנימה אל התחנה

"אמה!" הוא אמר בקול אבהי עמוק, "גברת! כמה טוב לראות אותך!"

חייכתי ממהרת אליו בחיבוק. פטריק ואני התחברנו בתדר שונה של קלילות ואכפתיות וכל מפגש הרגיש כמו קירוב משפחתי,

- "אני גר ממש מטר מכאן, את תראי איזה מגניב זה," הוא אמר והתחלנו לצעוד בשכונת מבני לבנים אדומות וצמחייה בכל עבר,

"האזור נראה ממש פרברי," צחקתי, מסתכלת על סידור המבנים, "זאת לא הייתה נסיעה כזאת רחוקה,"

- "טכנולוגיה!" הוא אמר בקול תרועה. פטריק היה דמות בפני עצמו, גבר בן 28 עם ברק של ילד בעיניים, בעל עור חיוור ושיער שחור חלק וארוך 

שהוא קלע בצמה שגרמה לו להיראות כמו אינדיאני יותר מאשר בריטי. 

 "איך בלימודים?" הוא שאל אותי

"אני לומדת עכשיו תוכנת עריכה," מילמלתי, מרגישה עקצוץ אשם שהרבה זמן לא ישבתי ללמוד,

"זה כיף! פיצוצים וכאלה נכון?" עיניו הוארו והוא התלהב כילד קטן, 

- "כן בדיוק," צחקתי

"אני התחלתי סימסטר ב' עכשיו בכימיה," הוא אמר במבט רציני, "אני נשבעתי שאלמד להפוך מים ליין"

לרגע לקחתי אותו ברצינות כשלפתע ראיתי את החיוך נפרש על פניו וצחקנו

"כי אתה קצת  נראה כמו ישו - "

"קלטת אותי!"

הלכנו מספר דקות עד שהגענו לשער ברזל בינוני מעוטר בצמחים מטפסים ופרחים סגולים קטנים שנראו כמו כוכבים

 - "ברוכה הבאה," אמר פטריק וסאונד של תופים נשמע

"זה יהיה ג'ייק," הוא אמר כשעברנו את השער אל מדרגות אבן שהובילו לבית. צליל התופים התחזק עד כמעט החרשת אוזניים.

הכניסה לבית הייתה מוארת באור לבן בהיר והחדר כניסה היה גדול - סלון שנראה שהורכב באקראיות, שטיחים ואורות קטנים תלויים מהקירות

התופים שנשמעו מפינת החדר הופסקו בבת אחת, בחור רזה בעל עיניים גדולות סקרניות הרים את מבטו אלינו, שערו מגולח בצידי ראשו ומוהק בלונדיני

התפזר חופשי בפניו. הוא הקפיץ את מקלות התופים לאוויר ותפס אותם ביד אחת, כברכת שלום והפגנת יכולות מוטריות מרשימות

- "אמה, תכירי - ג'ייק, זאת אמה -" הנהנתי ונופפתי לשלום, מרגישה סומק קל פנימי כשג'ייק באופן בוהק בחן אותי מעלה-מטה, מחייך בהנהון, 

"שלום אמה!" 

"אל תחשוב אפילו על זה," ירה פטריק בטון אח מגן והסתכל עליי, "אל תאמיני למילה שהוא אומר," הוא אמר לי

ג'ייק גילגל את עיניו משועשע ונתן מכה במצילתיים כמו בסדרת טלוויזיה

 - "היי!" נשמע קול גבוה נרגש בצד השני של החדר

בחורה גבוהה ורזה הופיעה, אוחזת במה שנראה כמו תריסר קלסרים 

 - "תכירי זאת פגי - " פטריק אמר וג'ייק שוב הכה במצילתיים, מחייך חיוך שובבי כשכולנו הבטנו בו

- "פגי - אמה - " 

 - "היי שלום!" אמרה פגי, היא בהתה באמה בחיוך גדול ועיניים גדולות, שערה בלונד בהיר ארוך עד מותנייה. היא נראתה כאילו היה לה 

המון מה לומר והיא לא ידעה איפה להתחיל - "אני בדיוק לפני מבחנים," היא צחקה סוחבת את הקלסרים

 "היא לומדת ביולוגיה," חייך פטריק, "כמעט מעניין כמו כימיה,"

- "אתה תצטרך ללמוד את זה גם אתה יודע," היא אמרה בקול מתגונן, מתיישבת בספה בסלון ומניחה את ערמות הקלסרים לידה

"מה שלא מתפוצץ לא מעניין אותי גברת," אמר פטריק וג'ייק הוסיף מכת מצילתיים.

הלילה ירד ואורחים נוספים הגיעו: חבר ילדות של ג'ייק, כך הוצג לאמה, בחור ג'ינג'י נמוך וביישן בשם אד והבן זוג של פגי, בחור גבוה כמוה

שבצורה מפתיעה גם בעל אותן הבעות פנים מופתעות וחייכניות כמוה,

 - "פול," הוא לחץ את ידו ברשמיות כשהגיע.

הנחתי את התיק בחדר אורחים, מסתכלת סביב על החדר הריק. כולם התרכזו בסלון וריח של בישולים הגיע לאפי

אחד מתחביביו הבולטים של פטריק היה בישול ואירוח, כך זכרתי אותו תמיד. הכנסת אורחים הייתה חשובה לו ותמיד הרגיש בבית בסביבתו.

 - "מה אני מריח?" שמעתי את ג'ייק קורא לפטריק כשנכנסתי לסלון,

"החלטתי ללכת על פיש אנד צ'יפס עם תיבול מיוחד," הצהיר פטריק, "אמה את תעופי על זה,"

הצטרפתי לישיבה בספה, ומולנו עד השולחן הונחו כוסות, בירות, צלחות וחבילת קלפים, "נשחק איזה משחק?" הציע ג'ייק

 - "בטח!" צווחה פגי בהתלהבות - "אני אכסח את כולכם!" והוא גילגל את עיניו מפנה את מבטו לפול, "תשלוט בחברה שלך לפני שהיא תביך 

את עצמה," הוא אמר ופול צחק, "בלתי אפשרי,"

 ג'ייק הרים אליי מבט. העיניים שלו כחולות אפורות וחדות. הוא לבש גופייה למרות שכולם היו לבושים ארוך, וקעקועים נחשפו בשתי כתפיו.

"את מצטרפת אלינו?" 

משכתי בכתפיי, "אני לא מכירה את החוקים אבל כן בטח," הוא חייך אליי, "אני אלמד אותך." 

22:00

כל הערב שיחקנו קלפים, אכלנו צ'יפס מטובל ושתינו בירה. פטריק התיישב לידי וגילגל ג'וינט והתחיל להלהל אותו כאילו מדובר בבודהה, צוחקים

כולנו מעבירים בינינו את הג'וינט עד שחזר אליי והסתכלתי עליו בחשש, "אני הולכת לדבר שטויות," אמרתי למרות שכולם היו במצבי. 

פגי נרדמה על פול ונראתה כמו ילדה קטנה ותמימה, פטריק חזר למטבח והרגשתי איך אני מתנהגת כמו כלב לברדור רעב ומבטי כל הזמן

ציפה שיחזור עם משהו מתוק. ג'ייק ישבה על פוף קרוב אליי, מנגן בעצלתיים על גיטרה קלאסית, נראה שקוע במחשבות של עצמו.

 - "אז מה מביא אותך לפה?" הוא שאל בלי להרים אליי מבט

הרגשתי רגועה מתמיד לפתע, "החלטתי לבוא לבקר חבר ילדות," מילמלתי, "לא חשבתי יותר מדי האמת,"

הוא ניגן כמה תווים ועצר, מרים אליי מבט. היה נראה שהוא חושב על עוד שאלות לפני שבוחר

"מה איתך?" שאלתי

- "אני בסדר, זורם עם החיים. מנגן רוב הזמן, אני מופיע מחר באזור לא רחוק מכאן אם את נשארת," 

תחושה מוזרה היכתה בי בבת אחת. המחשבה הראשונה שעלתה לראשי הייתה שכל פעם שיצאתי עם מתופף הסתבכתי. נדהמתי לקלוט שאני

יוצאת לרוב עם מתופפים. בהיתי בחלל במפתיע.. האם אני נדלקת על ג'ייק כי הוא מתופף? מה עובר עליי?

- "הכל בסדר?" צחק ג'ייק

"כן,- אני לא אהיה, אני חוזרת מחר, עומס קצת." מילמלתי מהר, נבוכה מחוסר הריכוז שלי.

הוא עשה פרצוף של עצוב מכוון להיות חמוד ומשך בכתפיו, ממשיך לנגן, "את מוזמנת," אמר בקלילות והעביר אליי את שארית הג'וינט

"אני אוותר," אמרתי, "זה גורם לי להתנהג מוזר,"

"ומתי את לא מתנהגת מוזר?"

 - "ממתי אתה מכיר אותי?"

-"אני לא, אני פשוט גם קצת מוזר," הוא אמר, מתעלם מהתגוננותי המפתיעה בקלילות כאילו צוחק איתי כל הזמן

נשענתי אחורה על הספה . האמת שבאמת התנהגתי מוזר. הרגשתי שאני חלק כאן חלק שם, שלפתי את הטלפון מהכיס שלי,

מסתכלת על הודעה שקיבלתי לפני כמה ימים ומאז אני אני מרגישה כאילו בועה מחשבתית בלעה אותי לפני שהספקתי לברוח

  בריאן:

  אני מגיע בשבוע הבא ללונדון, אני מקווה שאראה אותך

"עוגיות בראוניז ישר מהתנור!" נשמע לפתע פטריק וקטע אותי מהמחשבות, מביא איתו ריח של עוגיות חמות. החלקתי את הטלפון בחזרה לכיס

- "אתה ללא צל של ספק המלך הבלתי מעורער שלי," אמר ג'ייק ומיהר לקחת עוגייה. פגי התעוררה כמו כלבלב מהריח ולקחה עוגיה,

"אני חושבת שאלך לישון," פול התמתח בהסכמה איתה והם קמו יחד מהספה איך שפטריק התיישב,

"לילה טוב לכם!" הוא אמר והם נופפו לנו, נעלמים במסדרון.

פטריק ג'ייק ואני נשארנו יחד בסלון, הכל הרגיש רגוע סביב כאילו העולם כולו הלך לישון.

"גברת?" שאל פטריק, "למה הפרצוף?"

פטריק היה חבר של בריאן ושלי. הוא ידע את הסיפור שקרה, וידעתי שחלק מהביקור שלי היה מבחינתו לראות מה שלומי. הוא נראה סקרן והושיט יד

לקערת העוגיות.

 "אני קצת מחפשת את עצמי," הודתי, "אני אוהבת את הלימודים. הצד הזה של לונדון עוד מוזר לי האמת, מאוד עמוס."

הוא הנהן, "הבדל רציני מכאן, אנחנו בחרנו לגור כאן כי זה יותר נוח עם שותפים סטודנטים, חוץ מזה שהרכבת מביאה אותך בקלות."

הנהנתי. מסתכלת סביב בסלון, "בית מגניב, הסתדרתם יפה."

- "בהחלט," ג'ייק הצטרף לשיחה. 

"בריאן מגיע שבוע הבא," אמר פטריק. הוא אמר את זה בטון קליל, כאילו יכל באותה המידה לדבר על מזג האוויר.

הוא הסתכל על תגובתי ושאל "שמעת ממנו?"

לא עניתי מייד. ג'ייק שלקח את העוגייה השנייה שלו הסתכל על פטריק ועליי בסקרנות.

"הוא גם מתופף," אמרתי לג'ייק מחייכת בציניות, כאילו זה המידע החיוני לדעת על בריאן

- "אמה?" פטריק לא וויתר

"כן, הוא שלח לי הודעה. הוא רוצה שניפגש."

פטריק לקח נשימה עמוקה. "אני לא חושבת שהוא עושה לך טוב. ואני חבר שלו. אני לא חושבת שזה כדאי אמה -"

 משכתי בכתפיי, "זה לא משנה כלום. אל תדאג. אני סיימתי איתו." 

רציתי שהשיחה תתחלף. בעיקר בגלל הבחילה שעלתה בי, כמו גלים ענקיים המתנגשים בסלעים. 

דממה השתחררה בין שלושתנו. 

- "מי זה המתופף הזה?" שאל ג'ייק, שנראה לפתע עייף ומשך את שערו הבלונדיני כשהתמתח לפיהוק

"חבר אחד," ענה פטריק שנראה היה פתאום גם לו לא נעמה השיחה.

כיווצתי את שפתיי. פטריק סיכם את זה כל כך מהר. עד לא מזמן בריאן היה אהבת חיי, עכשיו אפילו המילה חבר הרגיש לי משונה.

שנאתי את ההרגשה הזו, ממנה ניסיתי לברוח ולהתחמק והיא תמיד מצאה אותי מחדש. גלים נשברים בסלעים. לנשום עמוק. 

הרגשתי איך המוח שלי נאבק בתחושת בטן ובמחשבות, שהתנגשו אלה באלה. הראש שלי הריץ ללא שליטתי את כל הדברים שאני

רוצה לומר לו, להסתכל לו בלבן של העיניים, להסתכל איך הוא מגיב.. ואז עלה בי הגל הרגשי הזה בבטן, כמו אוקיינוס מלא תשובות

לוחש לי תשחררי מזה, תברחי רחוק

הסתכלתי החוצה אל החלון, החושך היה מוחלט. שמחתי להיות בחברתו של פטריק וג'ייק. הבנתי לפתע עד כמה אני מנותקת

לאחרונה מעצמי. האם כל זה אמור להיות ככה? האם קורה רגע בחיים שאתה באמת לא יודע לאן פנייך מועדות, וכל מה שאתה

יכול לעשות זה להתרכז ברגע הזה, לשרוד את ההרגשה שבה אתה שרוי ברגע הזה, ולא לחשוב על מחר? או על העבר?

האם אפשר לפתח מיומנויות מסויימות כדי לחיות רק בהווה ולשכוח את כל מה שכואב? או שמה עלינו לחיות עם הכאב לנצח בגופנו שזוכר הכל? 

האם הכאב משנה את צורתו? האם הכאב בא ללמד אותנו משהו? 

"אמה," פטריק העייף הפר את זרם מחשבותיי. ג'ייק הלך למטבח ושנינו נשארנוו לבד. הוא הביט בי באהבה כאילו קרא את מחשבותיי,

"אין לו מושג את מי הוא הפסיד."

עצרתי. כמו אדווה במים הרגשתי שאני מתפזרת, "אני מרגישה שאני יכולה כל כך הרבה," מילמלתי, "וכל מה שבא לי זה להטיח עליו בניין,"

הוא חייך במשיכת כתפיים, "את יודעת כמה בניינים כבר רציתי להטיח על בנות?"

צחקנו. "אני אתגבר על זה. דף חדש."

- "את תפגשי איתו?"

לא עניתי מייד. חשבתי על זה. חלק בי רצה למחוק הכל ולחזור לסביבה החדשה שהקפתי את עצמי בה "אני מרגישה שאני צריכה סגירת מעגל." 

הוא הסתכל עליי במבט מהורהר. ידעתי שהוא תוהה על טיב היחסים ביני לבין בריאן. הרבה מהחברים תהו. הייתה תחושה באוויר

שמשהו גדול קרה בינינו ואף אחד לא יודע מה הפרטים. הקטע המצחיק בסיפור הזה שגם אני הרגשתי זרה. כאילו נכנסתי אל תוך מנהרה ארוכה

ויצאתי מהצד השני קצת מבולבלת, כמו מישהי המסתכלת מהצד על סיפור אהבה שלא כתבתי.

צליל עדין של גשם נשמע מבחוץ, משתלב עם הלילה החשוך.

המשך יבוא...