אז ילדה קטנה נכנסת לכלא. לא תגידו משהו רציני, כלא צבאי בסך הכל. מודדת את המדים המנומרים. היי, עכשיו אני איראה כמו חתול. איזו מידה אקח, איזו מידה אקח. זה יפה להפוך כל בחירה למיוחדת, גם את הקטנות ביותר. אז במכנס היא מצאה XS. רק מהאושר שהיא הזדחלה לתוכו היא השאירה אותו עליה, אפילו שהוא קצת לחץ. רק יטיב עימי מדים לוחצים, חשבה. רק יטיב עימי להרגיש שמנה בתקופת הכליאה. אולי זה יסתום אותי קצת.

ועכשיו לחולצה. אין XS. אין גם סמול. או יותר נכון, בשפה הצבאית: ק'. הכי קרוב זה ב'. בינוני. נו שוין, בדיוק כמוני. נתפשר על בינוניות. מה חדש בכלל. מה אני אמרתי מתישהו שמשהו ישתנה? לא, אם יש בי איזושהי תכונה בולטת היא היכולת שלי להתפשר על בינוניות, או החוסר שאיפה שלי למצויינות.

ובכלל, אני בולטת באי התלבטותי. מאז ימי התיכון ואילך.

נעמדת מול הקבלה, תורידי את זה תורידי שם תורידי פה תורידי זה תרדי על 4 מנטלית נפשית.

היא לא ציפתה שיהיה לה קל. היא כאן כדי לרצות עונש בסה"כ. היא כאן כדי לא לרצות לחזור.

בכלא 6 הטלפונים מצלצלים כל היום. זה ההורים מנסים לתקשר עם הילדים שלהם. אסור לענות.

אתה מחזיק את הסורגים של התא (וגם זה בהיחבא, אסור להישען על הסורגים) ואתה שומע את אמא שלך מתקשרת אלייך, ואתה לא יכול לענות לה.

4 דקות שיחה ביום - דקת חיוג ו3 דקות מטכליות.

כוסאמא של המטכל הזה גם כן.

הטלפונים חסרי המענה אינם הצלילים היחידים שכואב לשמוע בבס"כ 396. יש גם את עניין טריקת התא.

אחרי שנכנסת לתא עם יהלום מאחורי הגב, והרגשת כאילו אתה מקסימום שקית זבל של מישהו,

אתה שומע את התא מאחורייך נטרק. סורג ובריח. אתה בפנים.

רוצה לצאת לנשום אוויר? יופי.. יש לך בעיה. אתה לא יכול. אתה אסיר. שב וחשוב על מעשייך.

7 שקלים ביום.

לשקם בכלא קוראים קנטינה.

מערך הקנטינות (רבי המכר) בשירות בתי הסוהר מספק לאסירים ולסוהרים במתקני השב"ס מוצרים שונים המיועדים לצריכה אישית לשיפור רווחתם. ‏
ברווחתם הכוונה היא לכסף, סיגריות, לעיתים נדירות חטיף יחיד.

כל דבר מאבד משמעות. מחליפים שמירות בשביל סיגריות. בוגדים בחברים בשביל סיגריות.

אין חברים בכלא.

אני אישה קטנה מאד ושמי סוהרת, יש לי אזיק בחגורה אני מצ זונה

בכלא כולם חפים מפשע.

יושב אני בין סורגים, מתפלל לאלוקים, שימותו מלשינים

למרבה האבסורד היומיים האחרונים שלי בתא היו יותר קשים וכואבים מהיומיים הראשונים, ההסתגלותיים. לא כי, חלילה, נהניתי שם. סבלתי מכל רגע. אלא כי פתאום חטפתי כאפה שאולי אין לי כל כך בשביל מה לצאת.

מה שחלמתי עליו כל הכליאה שלי, החופש, מה שפינטזתי שאעשה כשאצא - אטייל בארץ (רק כשאתה כלוא אתה מבין את הזכות שלך להיות אדם חופשי, את הזכות שלך ללמוד את הארץ דרך הרגליים), לאכול סושי (גורמה לשומרי המשקל), להיות עם אנשים אהובים (אין אהבה בעולם)

פתאום הכל איבד משמעות. הרי גם בחוץ יש לי דיכאונות, אז מה זה שווה כל זה?

השינאה העצמית מושרשת בי היטב.

3 הנושאים שהעסיקו אותי בזמן הכליאה היו: לסביות, הדת היהודית ומצ"ח.

הקאתי רק פעמיים, שזה, במובן מסויים, הישג.

ובכלא מגיעים לתובנות שבחיים לא היית מגיע אליהם בתנאים אחרים.

בהתחלה אתה מבין מה באמת חשוב.

שלב מסויים אחר כך, אתה מבין שבעצם כלום לא חשוב.

אני רעבה ושתיתי 8 כוסות תה היום