לסיפור שלנו אין סוף טוב אבל יש לו הרבה תסבוכות וכאב, וחד צדדיות בתורות.

בנפרד אנחנו אומללים וכוח פנימי אומר לי שהיינו יכולים להפוך אחד את השניה למאושרים, אבל כל ההזדמנויות שלנו התפוגגו ביחד עם הידיעה שבחיים לא נרצה אחד את השנייה בו זמנית. אלו 2 אהבות שאין בעולם מקום להכיל את שתיהן, אבל לצערינו זה מה שממתיק את כל הסיפור והופך אותו לכל כך טעון רגש מתפרץ.

בסוף פשוט נתפוצץ אחד על השניה מרוב רגש, בנקודה היחידה על מפת הזמן הגלקטית ששנינו נחשוק אחד בשניה בו זמנית.

בוא נודה בזה, האהבות הכי רומנטיות הן הלא ממומשות, וודי אלן אמר את זה הרבה לפני.

היינו הופכים אחד את השנייה לטובים יותר, הייתי עוזרת לך להפסיק לעשן והיית מקל עלי לקבל את רוע גזירתו של מה שנותר משירותי הצבאי העגום. על החלום הקרייתי ויתרנו, אני רוצה לברוח מעוד תפקיד, לברוח רחוק ממך, רחוק מרגשותיי.

בבדיקות הדם של השנתיים טבעונות שלי כל מה שניכר בי זה חוסר עצום ממך, אני צריכה אותך כמו הסם שלי.

הרי כל פגישה איתך גורמת לי להרגיש אופוירה באותו רגע, אך לטווח הארוך רק פוגעת בי יותר. הנזק נגרם גם ימים לאחר מכן, ואז הגמילה ממך צריכה להתאפס ואני מבויישת כמו תינוקת שנגמלת מחיתוליה קצת מאוחר מדי.

אני אמיצה ואני מאוהבת בעצמי, אז למה לי לחזור לאדם שלא התנהג אלי יפה? בפרט שיש לי כל כך הרבה שמתנהגים אלי מדהים?

כל קווי המחשבה שלי מובילות אלייך, כמו כל הדרכים.

כל הרעיונות שלי מסתכמים בהנחת היסוד שאתה לא באמת קיים בעולם שלי במינון שהייתי רוצה שתהיה.

ואתה יודע מה? ניסיתי, יצאתי עם אחרים לתקופות שונות. ארוכות - קצרות. בפסוקו של יום אף זוג עיניים לא היה שלך. השתקפותך הביטה בי מאישוניהם, מאוכזבת, מהורהרת, עקשנית. רואה כל.

אם אני לא שלך אני לא אהיה של אף אחד.

זה בעל כורחי, זה לא ניתן להחלטתי. האידיאליזציה, המיתיולוגיה וההאדרה שעשיתי לך בראש שלי, בכל תקופת ההתנזרות הארוכה שלי ממך, עולה כעת על גדותיה. אני מחכה שהיא תתנפץ ותגאל אותי מיסוריי אך זה ממאן להגיע.

זה יום האהבה ואתה נמצא עם הבחורה הלא נכונה. איך זה מרכגיש?

אני מתערבת איתך שאני פחות בודדה ממך, משום שהרגש שלי כלפייך אופף אותי ומארח לי חברה כמו כלב נאמן. לפחות אני לא צריכה לטרוח בהעמדת הפנים שהכל אצלי בסדר, מתפקד, שאני יוצאת ביום המיוחד הזה. להעמיד פנים זה מתיש. אני לא חלשה מספיק כדי לחיות במסיכות.

כל הקשר שלנו הוא ניסוי וטעייה ובעיקר טעייה. בעיקר רגש לבוש בטיימינג לא נכון.

בעיקר הזדמנויות מפוספסות, תקווה וחוסר בה.

הייתי משחררת ומשתחררת ממך אם הייתי יודעת ב100% שלא היה לזה סיכוי, אבל אתה ממשיך להתל\להטל בי. בטח גם במותך תמשיך. כל עוד הרגש שלך קיים בי אתה קיים בי, סוף כל מחשבה תיחתם באסוציאציה אלייך, לשיחה שלך, לזיכרון ממך.

בפסיכולוגיה למדנו שתינוקות רוכשים את "קביעות האובייקט", שזו ההבנה שאובייקט קיים גם אם אינו נתפס באחד מן החושים - ראייה. שמיעה. מישוש.

האובייקט הרגשי שלך ימשיך להתקיים בי כל עוד הגשמי יתקיים, דמותך תצוף בתודעתי כל אותן לילות עמומים עמוסי כימיקלים, חסרי תקווה.

משכת אותי כי אצבעותייך היו שירים, הייתה בך אהבה לאהבה. ורק כיסא אחד פנוי למאושרת אחת.

קיוויתי שזו תהיה אני, בדיעבד הבנתי שאין שם מקום לאף אחד. חוץ ממך ומהאובר רגש שיש לך לתת.

אתה יכול לענות על הצרכים הרגשיים שלי ואני על שלך, אבל אם נרצה בזאת שנינו בו זמנית מה יהיה הטעם בכלל?

אם יכולת לקחת את רעיון האהבה, היית מורח לה שפתון ומושיב אותה לידך. היית מספר לה סיפורים ומראה לה סרטים ומגלה לה עולמות, היא הייתה לך אשת הרעייה המושלמת. כל כך שתקנית וסבלנית ושלך, שלך בלי שיימאס, שלך בלי להרגיש שהיא באמת שלך. שלך עם להשאיר טעם של עוד. שלך.

היא משתנה שלא יכול לקבל אליו שום ערך, כל ערך שיתקבל יחזור כשגיאה. כסתירה. אין פיתרון.

אני חושבת שאתה של גיל 16 ואני של גיל 14 יכולנו להסתדר מצויין. היינו ציניים בדיוק במידה הנכונה, אני הייתי ילדת דווקא, חולצה שחורה בטקסי זיכרון עם כיתוב who gives a fuck?

אתה שואף לנורמליות, זה מה שתמיד שנאתי בך, אני סולדת מנורמליות. אבנורמליות זורמת בדמי, אני שואפת לשונות.

היית מביא לי פרח והייתי דורכת עליו כשהיינו יותר קטנים.

הייתי מרביצה לך ומכריחה אותך לאכול חול.

בגיל 18 שלך אני הייתי בת 16. אתה משתכר ואני מסתכלת.

פתאום אני מבינה כמה הכל יותר מתוק בראש מאשר שיתקיים בכלל. אולי עדיף שהכל יישאר בראש. וזה האבסורד הגדול, כרגע אני אפילו לא רוצה להיות איתך. זה לא הלך פעם אחרת, אין שום ביטחון שזה יילך שוב. למעשה, הסטטיסטיקות לרעתינו.

אני לא חושבת שנמצא את עצמינו אחד בשניה. אני חושבת שנתייאש מהר מדי. אני חושבת שאנחנו סיפור אהבה שנועד להיכשל. סיפור אהבה שנועד להיות לא ממומש. ברגע שהוא ממומש, הוא מאבד את כל הטעם שלו.

יום אהבה שמח אהובי.