את כבר לא תהיי כאן. השמש שוקעת במצולות, לוקחת אותך עימה, אל עולם אחר. טוב יותר או רע יותר. מחר היא תזרח עלינו שוב, לעוד יום שטוף שמש, אך את לא תזרחי איתה, עלייך היא לא תזרח. והשמיים יבכו. דמעותייהם ירדו על ההמון שבחוץ. ואלה יתפסו מחסה, תחת איזה מבנה או מטרייה. לא יתנו לדמעות לשטוף גם אותם. ורק אני אעמוד בחוץ, קפואה, ללא מכסה. אתן לדמעותיי להתערבב על דמעות השמיים, לשטוף אותי מכף רגלי ועד קודקוד ראשי. כי את לא כאן.
-
זה קטע-פריקה כזה, שכתבתי לפני כמה ימים, על סבתא שלי, שנפטרה לפני כמעט 3 שנים. אני מצליחה ממש להתחבר אליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
