לפעמים נראה שלכלום אין חשיבות,
ולפעמים? שלכל דבר טיפשי יש את המשמעות הכי גדולה.
אני מרגישה שאני מאבדת את זה, קשה לי להתמודד עם הכל.
ואתם שואלים בטח, מה כבר קרה לעזאזל? אז כן הנה אני יספר כאן,
אוקי, התקופה הקשה בעצם התחילה בגיל 6, או אפילו קצת לפני, בגיל 5
שילד ניסה לנשק אותי בלי שאני ירצה וסבבה אבל לגיל 5 זה קצת יותר רציני,
קיצור, בגיל 6 אולי הטראומות הכי גדולות שהיו בחיים שלי,
קרו כל כך הרבה מקרים, במערבולת הכל ביחד, ועד היום נשארו צלקות,
הסבא השני שלי נפטר (הראשון נפטר שהייתי בת שנה), ההורים התגרשו
גירושים שנערכו בערך 3 שנים בעירוב משטרה, אמרו שאבא הרביץ לאימא,
ולקחו לו את הנשק, וזה שקר אני יודעת. כי אם הוא באמת היה מכה אותה היא
מזמן הייתה בבית חולים, אחרי זה, החבר הכי טוב שלי, כןכן כלב.
באותה תקופה ממש לא הייתי מקובלת, והיו רק 3 כיתות בשכבה, ככה שאתה חייב להשתלב.
אבל אני הייתי אחרת, טוםבוי, לא אהבתי שמלות וכאלו, מה שהיום לא נכון אבל בקטנה,
קיצור היו מציקים לי מכל השכבות ככה שהתבודדתי לי, והחבר היחיד שלי היה כלב,
כלב מיוחד, קראו לו פנג (על שם הסדרה) הוא היה כל כך מיוחד, ואיכשהו מתוך כל הדממה
הייתי מנהלת איתו שיחות על גבי שעות ומרגישה שהוא פשוט מבין אותי, לא יודעת אפילו איך.
אחרי כמה זמן שהוא היה בא איתי לבצפר, והזהירו אותי, יום אחד הוא בא שוב (הוא גם היה
מגן עלי ותוקף ילדים שהציקו לי), ולקחו אותו להסגר של 10 ימים, ואז שהוא חזר הוא היה חולה
בקדחת קרציות (קרציות שאוכלות אותו מבפנים) ויום אחד, הוא עמד בחזית הבית, גוסס
מטפטף דם מכל איזור אפשרי, פנים רגליים מהפה, זה היה כמו סרט אימה.
ולהזכיר לכם שהייתי פאקינג בת 6?,
אה ושחכתי להזכיר, בנדוד שלי הפשיט אותי בזמן שישנתי. ואני כל כך מתביישת בזה. כאילו זו אשמתי.
אחרי כל התקופה הנוראה הזו? הנה אני, בת 14 וחצי כבר, ועדיין נאבקת כל יום, ובוכה שעות.
ואז החברה הכי טובה שלי (מכיתה א' עד עכשיו) ברחה מהבית, מנסיבות אישיות והכל,
והיא לא רצתה לחזור. כמובן שהיא הייתה אצלי, הבית שלי פתוח לה לרווחה.
וההורים התעצבנו, הגיעו אלינו, התחזו לשוטרים (האבא) והציקו שעות בטלפון, ואז האימא הגיעה אלינו הבייתה
צרחה והשתוללה, אמרה שתתאבד בבית עם ר' (שם בדוי) לא תחזור הבייתה, שהיא תחתוך ורידים.
מחזה צרחות כזה? עוד לא ראיתם. ואז משטרה הגיעה. (שוב משטרה בחיי), ועכשיו אסור לי להיפגש איתה.
אנחנו צריכות לפחד ללכת ברחוב, וגם תבוא אלי אחת מהמשטרה לחקור אותי לגבי הכל, כי הרי אני יודעת הכל.
ועד שסוףסוף היה דבר אחד, שמנע ממני לסיים תחיים האלו, שזו ר', הילדה הכי מקסימה בעולם.
מוכשרת בטירוף בריקוד, יפהפיה, חכמה, עם תלתלים מהפנטים ודווקא איתה אסור לי להיפגש.
ואני שוב במצב שבנאדם קרוב וחשוב לי 'נלקח' ממני.
ואני כבר לא יודעת מה לעשות.
עכשיו הבנתם?
נמאס לי לאבד את האנשים שקרובים אלי, אני רוצה שפעם אחת זה יישאר.
יכול להיות ויגיע יום, לא מאמינה שהוא קרוב אבל גם לא כל כך רחוק.
אני כבר לא מצליחה להחזיק, ואין עם מי לדבר.
התחילו לי הזיות מטורפות, אני רואה אנשים וידיים, ושומעת קולות.
אני מרגישה שאני פשוט מתחרפנת.
ואם אתם מגיבים מתוך רחמים? אל תגיבו.
אני שונאת שמרחמים עלי, אני יודעת שהעבר שלי דפוק תיכו.
אבל ככה זה, ולפחות יש לי את אחותי, המדהימה.
שעוזרת לי לעבור כל יום בצורה הכי טובה שיש, 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Someone ~
