בלווג.

האמת שאני לא כל כך מתגעגעת.

או שכן..אבל זה לא חסר לי.

נו עזבו, זה מסובך.

אני נורא אוהבת לכתוב. אבל אני מעדיפה לא לעשות את זה הרבה

כי זה איכשהו תמיד מכניס אותי למצב של דיכאון וכל מיני מחשבות רעות עוברות לי בראש.

ככה לפחות זה היה פעם.

אולי זה היה בכוונה. הייתי כותבת שרע לי ומחפשת רחמים מאנשים אחרים.

ואחרכך היו כותבים לי תגובות כמו "טל יהיה בסדר, אל תחשבי על זה, זה יעבור"

וכל אחד פתאום נהיה אמא שלי וחש את עצמו החבר הכי טוב שלי ומראה כמה הוא דואג לי.

יא אללה, בלוג זה אחד הדברים הלא חכמים שהמציאו.

קצת טיפשי שאני אכתוב את זה שבעצם לי יש בלוג. אבל לא נורא..

פשוט, איך אני אסביר לכם?

כולם פה מחפשים צומי ותגובות שזה כבר מגעיל.

אז כל אחד משחק את עצמו יותר עצוב מהשני

והוא חייב להיות ככה גם במציאות כי אחרכך לא ירחמו עליו.

אז הוא מתחיל ללבוש שחור, כי ככה אנשים עצובים עושים.

ואחרכך הוא גם רואה בבלוגים של אנשים עצובים שהם חותכים ורידים

אז גם הוא רוצה! כי מה..גם עצוב פריק עצוב.

עזבו נו..קצת עצוב לשמוע, אבל זה מה שקרה לי.

לפחות קלטתי שאני מפגרת ויצאתי מהסרט הדפוק שהכנסתי את עצמי אליו.

עכשיו החיים שלי הם כמו של כל ילדה נורמאלית.

וטוב לי ככה.

פוסט מוזר.

אבל טוב לכתוב לפעמים.