מפעל החיים.

וואי לא יכולתי להשאיר קצוות ריקים כל כך הרבה זמן..

מקווה שהפרק יספק אתכן ואז נחזור לשיגרה,

חזרה לסיפור האהוב והמוכר -

אלה החיים שלי.

~~~

"אני... אני.. אוהב אותך?" ניסיתי לנחש את התשובה, כנראה שהיא סיפקה אותה. גם אם הייתה בצורת שאילה.

"אממ.. לא!!.. אני נשואה.. אני.." גימגמה והיה ניתן לראות עליה שהיא לחוצה.

"את מה, יפה שלי?" 'אוייש נו, אז את נשואה.. תשארי איתי.' כל כך רציתי להגיד לה את זה.

"טום, אני מצטערת.." השפילה את מבטה. "אני.. אני צריכה ללכת.." סיכמה והתלבשה כל כך מהר, בחיים לא ראיתי מישהו מתלבש כל כך מהרר..!

"אממ.. ביי?" הייתי מאוכזב. "כן, ביי" אמרה בלחש, יצאה ולקחה את דניאל בחיקה.

למחרת בבוקר 7:30

"צוויץ צוויץ, צוויץ צוויץ!!!!! כל הזמן מצפצפות!! אולי תתנו לישון!?" צעקתי וזרקתי כרית על זכוכית החלון מכיוון שאיזה ציפור כחולה החליטה להעיר אותי מוקדם בבוקר. קמתי לקחת את הכרית ולנסות לחזור לישון, אבל לא יכולתי שלא להתעלם מהמשאית הגדולה שחנתה מתחת לבניין, מיד לאחר שתי דקות ראיתי את ליסה, רון ודניאל הקטן יוצאים ונכנסים לתוך המכונית היוקרתית.

פתחתי את החלון וצעקתי לתוך הרחוב האפוף בערפל של בוקר.

"ליסה!, ליסה!!" כמעט ואיבדתי את קולי. ליסה הוציאה חצי מגופה מהמכונית וסימנה לי עם ידיה : 'אני אתקשר אליך' ונכנסה מיד פנימה. 'מה? למה הם עוברים? זה בגללי?' כל היום היו בי מחשבות מסוג זה. לא יכולתי להתעלם מהמגע החושני שלה ועינייה הקורנות אושר ויופי. לפתע נשמע צלצול הפלאפון, כעת היה לצידי.

עניתי מיד בתקווה שזוהי ליסה. ואכן זו הייתה היא.

"היי.." אמרתי בקול חולמני.

"תקשיב אין לי זמן לדבר. אתה בטח שואל למה עזבתי." אמרה ומיד המשיכה. "זה בגללך. אני לא יכולה לחיות ככה.. אני אוהבת את רון!" יכולתי לשמוע את קולה נחנק. "אני גם אוהבת אותך. אבל אתה חייב להבין שזה היה רק סטוץ. אני הייתי שיכורה. אומנם אי אפשר לדעת זאת עליי." היא בכתה. מיהרתי למחות דימעה שזלגה על לחיי. שתקתי, לא יכולתי לומר משהו עכשיו.

"וגם אני חייבת שתבין טום קאוליץ.." לרגע עצרה, נשמה בכבדות והמשיכה, "אתה טום קאוליץ.. אתה גבר שלא יודע לאהוב, ולעומתך, אני, כן מפתחת רגשות לגבר שאני שוכבת איתו. אני חייבת לעזוב. אני כבר לא כאן, אני במקום אחר.-"

"איפה?" מיהרתי לקטוע אותה. "מה שבטוח רחוק ממך. תראה, אתה חייב לשכוח אותי כמו שאני עושה.."לחשה בקול חנוק.

"אבל אני לא רוצה. אני כן מפתח רגשות לאישה שאני שוכב איתה." לחשתי גם אני.

"GIVE ME A BRAKE! זה ממש לא נכון." הפעם בקולה היה אפשר לשמוע כעס.

"טוב.. נכון." אמרתי והיא גיחכה כמנצחת. "אבל איתך זה שונה.. אני.. אני בחיים לא הרגשתי ככה. את כל כך יפה ועדינה וגם מצחיקה. גם את היחידה שאמרתי לה שאני אוהב אותה." הצגתי בפניה את העובדות, ויכולתי לשמוע שהיא לא מאמינה לי.

"אתה יודע שזה לא נכון, ואתה בטח אומר את זה לכל אחת.. תקשיב. לא נעים לי להשאיר את השיחה תלויה. אבל אני חייבת ללכת. אל תנסה ליצור איתי קשר ואל תנסה לחפש אותי." אמרה וניתקה. 'מה? ככה היא מנתקת לי?' חשבתי בכעס.

"מי צריך אותך י'פרה!" גחכתי לעצמי. 'כן בטח מה את מנסה לשחק אותה האחת והיחידה..! פחח' אמרתי ולרגע אפילו האמנתי לעצמי, הרי זה לא נכון.. אני כן אוהב אותה. אני אוהב אותה, אוהב אותה, אוהב אותה!!!

"אני אוהב אותך?" שאלתי בקול רם וצנחתי למיטה בכבדות. "אני אוהב אותך!" סיכמתי והתחלתי לבכות.

~~~

פרק מוזר.. אני יודעתת.. אבל הייתי חייבת לסיים את זה..  בנות יקרות.. [ואם יש גם בנים :S]

אני מאוד אשמח אם תפרסמו את הבלוג שלי אצליכן בבלוג.

הבלוג שלי ממש קטן ואין בו קוראים בכלל..

 אם תעשו זאת, אני אפרסם את שלכן אצלי בבלוגג!!! =]..

תודה רבה לכןן!!!!