"אני אדמיין שלא באמת אמרת את זה" גרטה עזבה את החדר בנימוס. הכל אצלה תמיד היה בנימוס.
למעשה הרגע סילקתי אותה מחיי לתמיד, והיא החזירה תשובה מנומסת. ידעתי שאסור לגברת לענות בחוצפה, אבל בתוכי התחלתי להשתגע. מתי אני באמת יוכל להגיד מה שאני חושבת בלי להרגיש אשמה? בלי להרגיש שאני חצופה כי אני דוברת אמת ישירה, ולא מסתירה אותה מאחורי מסך של צביעות שגרטה אוהבת לקרוא לו 'נימוס'.מתי אני אני אוכל לבכות בקול רם בגלל כל השקרים האלה, למרות שלמעשה, אין לי באמת צורך בזה?
אבל מתי בכל זאת אני אוכל להרגיש שמותר לי לעשות זאת? שמותר לי להתפרק? התהפכתי על הבטן והראש טבע בתוך הכרית. הלב בכה מבפנים, אבל מבחוץ הדמעות לא ירדו. רציתי יותר מתמיד שדני יעמוד לצידי בממלכה הגדולה הזו, ותחושה של חוסר סיפוק התחילה לבצבץ. על מה אני מבזבזת את החיים שלי?
על נימוסים? על לימודים? על עולם צבוע שאני בחיים לא אצליח להשתלב בו?
הלב נאנח מבפנים, ונדמה כי בפעם הראשונה בחיי סירבתי לקבל משהו מגרטה. וזה לא היה משהו מוחשי כמו חדר השינה המפואר שאני ישנה בו כעת, זה היה שיעור או לקח שסירבתי לקבל ממנה. הפעם גם אם היא תחזור ותנזוף בי לא אשנה את התנהגותי. הפעם אעמוד על שלי ואפרד ממנה לשלום. למעשה, אני מוכנה אפילו לעשות זאת כעת.
קמתי ויצאתי אחריה. תיארתי לעצמי שהיא בטח הלכה לחדרה ולשם גם אני הלכתי. דפקתי על הדלת שלה ונכנסתי בלי לחכות לאישור שלה. "גרטה" אמרתי בשלווה שהוציאה אותי מהכלים. מתי אני אוכל להרגיש שמותר לי לנזוף בה ולצעוק עליה? "לא דמיינת" למרות הכל המשכתי בשלווה. "אני מבקשת שתקחי את החפצים שלך ותעזבי. על כל כלב בא יומו" הוספתי בהתרסה את המשפט האחרון, וקיוויתי מאוד שפגעתי בה עד עמקי נשמתה, אך כמוני גם גרטה לא הראתה אף סימן לרגש כלשהו.
"את סתם נערה מבולבלת" הטיחה בי בסופו של דבר. "את לא יודעת מי ידיד שלך כאן ומי לא. לא אמרתי לך יותר מפעם שאסור לסמוך על אדם על פי רושם ראשוני בלבד?"
גיחכתי, כי בעיני גרטה הייתה מגוחכת. "ביני לבינך אין הקשר לרושם ראשוני. אני מבקשת שתעזבי מתוך בגידה של אמון שהופר כבר שנים ללא ידעתי"
"ובכך את בוחרת חברים אחרים בממלכה על פי רושם ראשוני, וזאת בכל ליבי לא אתן שיקרה. אינך עוד יודעת דבר על העולם הזה"
"נדמה לי שאצליח להסתדר" אמרתי ביהירות. "את הרי לימדת אותי כל מה שצריך לדעת" הוספתי בציניות וקדתי קידה קטנה, אבל הפעם של זלזול. פניתי ללכת כשהיא אמרה "ומה אם אעביר את דני לעבוד בממלכה?"
נעצרתי וחזרתי להביט בה. "באמת תוכלי לעשות זאת?"
"אינני חוזרת על עצמי לחינם. כבר הודעתי שכן"
"אז עשי זאת ונראה" הטחתי בה את דברי בפעם האחרונה ועזבתי.
יצאתי בקרירות מהחדר, וכעת לא ידעתי מה צפוי לי. שוב היה לי צורך ממשי בתשובות אמיתיות, ושוב לא קיבלתי אותן.
לא האמינתי, אך חיוך קטן ביצבץ לו מתחת לשמיכה כשניסיתי להירדם. גרטה קרסה תחת האיום שלי. יכול להיות שזה אומר שכעת אני מחזיקה בכוח מסוים שלא היה לי קודם? התחלתי לצחוק.
בבוקר ראיתי דמות שפורצת לחדר שלי כרוח הסערה.
"מה נדמה לך שאתה עושה...?" מלמלתי מתוך שינה. השמש אפילו עוד לא זרחה.
"קומי" הוא אמר. "יש לך היום טקס קבלה לארמון" הוא דחף אותי מהמיטה ואני התגלגלתי עם השמיכות.
"מי אתה בכלל?" פקחתי מחצית עין, הייתי עוד מסונוורת מהאור שהוא הדליק.
"מי אני בכלל?" הוא חזר אחרי בדרמטיות מיותרת. פתאום שמתי לב שיש לו מבטא צרפתי. "אני המעצב תומס פיליפ האדון הראשון"
שכבתי על הרצפה עדיין תוהה מי זה ואם כל זה בכלל קרה באמת. פתאום שמעתי מישהו צוחק בשקט. הרמתי מבט עייף, וגיליתי שדני עמד לידו בחליפה שחורה. למראה הזה גם אני התחלתי לצחוק.
"בשם אלוהים!" תומס צעק כשהבין שאני עדיין לא יודעת מי הוא. "סבתא שלך שלחה אותי אלייך, אנחנו הולכים להתאים לך שמלה"
"דני!" אמרתי והתעלמתי מתומס. לא העזתי לחבק אותו אבל קדתי קידה עם חיוך רחב.
"גברת ג'ונס" הוא אמר את שמי ברשמיות וקד מעין קידה חזרה. הבטתי בו מחדש וראיתי שמעבר לחליפה השחורה יש לו גם תג של מאבטח ואוזנייה. למרות שרציתי לדבר איתו לא פציתי את פי מול תומס.
תומס היה כעוס ומורמר כיוון שהתעלמתי ממנו קודם וכעת הוא הושיב אותי קצת בכוח על כסא מול מראה גדולה. לא הכרתי את החדר שבו ישבנו, אך כמעט שלא הכרתי את הארמון כלל.
רק עכשיו הרמתי את המבט אל המראה. נערה עם שיער חום ארוך מאוד ופוני הביטה בי חזרה. העיניים החומות שלה כבר היו אדומות, כיוון שישנה מעט מאוד.הזכרתי לעצמי שקמתי משינה ולא הספקתי להסתרק, והצטערתי שדני ראה אותי ככה.
תומס התקרב כדי לקחת את המידות שלי ומלמל לעצמו משהו בצרפתית על הריח מהפה שלי.
"אם היית מעיר אותי בשעה הגונה, אולי הייתי מספיקה לצחצח שיניים" אמרתי לו בצרפתית וחייכתי חיוך מזויף. פניו של תומס קפאו והוא השתתק מיד. כנראה שלא תיאר לעצמו שאני דוברת השפה.
"הנער לא מפסיק להביט בך" תומס אמר כעבור זמן מה שוב בצרפתית, כשקמתי כדי שהוא יקח את מידות האגן שלי.
הסתובבתי להביט בדני שבדיוק הסיט את המבט שלו כהסתכלתי. הוא עמד צמוד לקיר כמו שהמאבטחים בארמון נהגו לעשות, ושמר על פנים ריצניות. חייכתי לעצמי כשהסתובבתי שוב אל תומס.
"את מאוהבת בו, לא?" תומס שאל. שמחתי שאני יכולה לדבר איתו בלי שדני יבין, כיוון שידעתי בוודאות שהוא לא מדבר צרפתית.
מאוהבת?" חזרתי אחריו מבולבלת. "כן, אני אוהבת אותו" אמרתי בסופו של דבר.
"זה לא אותו דבר" תומס אמר. "מאוהבת ואוהבת. זה לא אותו דבר"
הרמתי מבט אל דני דרך המראה והפעם ראיתי בבירור - הוא שוב הביט בי ושוב הסיט את ראשו.
עמדתי בתוך חדר קטן וצפוף שמוביל לאולם הכניסה, מחכה לרגע שבו אוכל לצאת. השמלה הצמודה מקשה עלי קצת לנשום, ובגלל שחושך אני מרשה לעצמי להחזיק לדני את היד.
"מתי הגעת?" לחשתי.
"היום בבוקר" הוא ענה. "גרטה שיבצה אותי כאן"
מישהו הדליק את האורות ואני ודני ניתקנו ידיים במהירות.
"סאמר" אליזבת הופיעה מאחורי ונישקה לי פעם על כל לחי. "את מוכנה?" היא שאלה. "אנחנו נכנסות"
מישהו ניגן בחצוצרה, והדלתות נפתחו. יצאתי אחרי אליזבת לאולם, וגיליתי מאות פרצופים שהורמו אלינו.
"המלכה אליזבת והנסיכה בריג'יט ג'ונס" מישהו הכריז, והתחלנו לרדת במדרגות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: