"הורדים מקסימים, הלא כן?" ברנדון שאל ולגם מהקפה שלו. הוא דיבר על הפרחים באגרטל, בזמן שהתיישבנו לאכול ארוחת בוקר בבוקר קריר במיוחד, והידיים שלי רעדו.
"בריג'יט?" הוא הרים אל מבט. "קר לך?"
"שמי סאמר." נדמה היה כי כבר תיקנתי אותו פעם אחת.
"את רוצה שאני אבקש מהמשרת שיבעיר את האח?"
"אני אעשה זאת." הזכרתי לו בזאת שמשנינו אני בעלת הבית, ועזבתי לחפש את רב המשרתים במטבח.
"פיטר?" שאלתי כשראיתי את גבו. הוא הסתובב מיד.
"במה אוכל לעזור?" הוא שאל וקד קידה. דני עמד בקרבת המקום. הרמתי את היד לשלום וכשהוא התעלם העברתי אותה בין שערותי, כאילו שאני זו שהתעלמה ממנו.
"תוכל להבעיר את האח?" שאלתי.
"כמובן." אמר ופנה לעיניינו. נתתי מבט אחרון בדני וחזרתי לשולחן.
"את חושבת שתרצי לטייל יום אחד?" ברנדון שאל "זאת אומרת, בעולם." הסביר.
"אתה בטח מתלוצץ." חייכתי לעברו.
"דווקא לא..." הפטיר. "הרי אמרת שכל חייך גדלת בסן פרנסיסקו? אין בך חשק לגלות את מה שמעבר לים?"
"רק עוד יבשה."
"ובכל זאת?"
התשובה היחידה שיכולתי לחשוב עליה עוד מהרגע הראשון של השיחה, הייתה סן פרנסיסקו, אך כמובן שזאת התשובה שלא יכולתי לומר בקול. "לא יודעת." אמרתי ביובש שרק הסתיר את ההתלהבות האמיתית שלי. "אולי עוד אטייל באירופה. פריז, רומא..."
קשקשתי ועוד הוספתי לזה שטויות. המקום היחידי שבאמת בער לי אי פעם להיות בו, הוא בעיר הולדתה של אמי - סן פרנסיסקו.
"ובכלל, מי צריך לטייל כשאתה גר בלונדון?" אמרתי בנסיון לחתום את הנושא, וזאת הייתה השטות הכי גדולה שיכולתי להגיד. הרי בקושי הכרתי את לונדון, למרות שגדלתי בה כל חיי. הכרתי את הקירות בבית שלי ומעבר לזה גרטה הייתה מראה לי את הדרך.
"לונדון נהדרת." ברנדון אמר. "והתיאטרון הלאומי? אני חושב שזה המקום האהוב עלי בעולם כולו."
חייכתי. "לא ידעתי שאתה אוהב תאטרון."
"מה המקום האהוב עלייך?" שאל.
"הים" אמרתי למרות שלא הייתי בטוחה בזאת לחלוטין. היו בי רגשות מעורבים לגבי הים - מצד אחד שנאתי את המקום כי בפעם היחידה שהייתי שם כמעט טבעתי למוות, ומצד שני אהבתי את המקום כי זה הריח כמו חופש והזכיר לי את דני. שני הדברים הללו העלו לי חיוך על הפנים.
"מה את מחייכת?" ברנדון שאל. "זה בקשר לתאטרון? את קוראת מחזאות?"
"אני יותר אשה של ספרים."
"בריג'יט?" הסתובבתי לגלות שצ'ארלי קורא לי. "אפשר להחליף איתך מילה?"
נתתי מבט בברנדון. "אחזור בקרוב."
הלכתי אחרי צ'ארלי שהתיישב בתוך סלון בגודל בינוני, עם אח גדול, שטיח וספות רכות וחמימות.
התיישבתי בקרבתו אך לא קרוב מידי.
"תהיתי אולי אם... אה.. אם תרצי לשמוע על אמא שלך." אמר. פניו הבהיקו באור מהאח כיוון שהחלונות כוסו בוילנות ובין כה וכה זה היה יום מעונן.
"לא מתאים לג'נטלמן לאבד את המילים." הפצרתי.
צ'ארלי העלה מבט מבולבל על פניו. תיארתי לעצמי שחוץ מהאומנת שממנה נפרד בגיל שמונה עשרה, אף אחד לא העיר לו לעולם. צחקתי לעצמי בלב.
"יש דברים שאוכל לספר לך." אמר. "יש דברים שתהיי חייבת לגלות בעצמך." הוסיף כשהתאפס על עצמו.
"כמו מה למשל?"
"את בטוחה שאת רוצה לשמוע?" בדק.
"ובכן, כמובן. אחרת הייתי נפרדת ממך לשלום." הקפדתי לשמור על קור רוח.
"אהבתי אותה מאוד, אבל... את מבינה?" צ'ארלי שוב איבד את עצמו טיפה "היא נכנסה להריון בטעות." חתם את המשפט.
הוא הביט בי כדי לבדוק אם אני בסדר. לא הייתי זקוקה לזה.
"היא נורא נבהלה כשגילתה. למעשה היא ילדה אותך ועזבה חזרה לעיר הולדתה ומשם תיכננה להמשיך בטיול בדרום אמריקה-"
"-וכשעשתה זאת נשבר לך הלב, ואני הפכתי לעול." קטעתי את דבריו, מה שכמובן היה חוצפה יוצאת דופן. "אני חושבת שכבר שמעתי את הסיפור הזה פעם אחת." הוספתי בעקצנות.
"טוב, אם אינך רוצה לשמוע את המשך הסיפור-"
"- אני רק רוצה לדעת היכן היא נמצאת כיום. עדיין בסן פרנסיסקו?"
צ'ארלי לא ציפה לתשובה זו, ובטח שלא ציפה ששוב אקטע אותו, אבל הוא הנהן. "כן, היא נמצאת שם." אמר.
"אני חושבת שתורי לטייל בעולם קצת." אמרתי ועזבתי בלי לפרט.
"בריג'יט!" ברנדון אמר כשחזרתי לחדר האוכל. הוא כבר עמד והיה מכון לעזוב.
"אני חושבת שכבר אמרתי שקוראים לי סאמר." הפעם הדגשתי.
"אני צריך לחזור לזמן מה לצפון, אך בואי נקבע שניפגש שוב בשבת?" אמר.
הנהנתי לעברו. "ארוחת צהריים?"
הוא הנהן לעברי ועזב. פיטר סגר את הדלת כשברנדון עזב ואף יצא גם הוא כך שרק אני נותרתי בחדר.
"אמרת לו שאת אוהבת את הים." שמעתי גיכוח מאחורי וקפצתי בבהלה. לא ידעתי שדני עומד שם.
"אתה לא עסוק בלהתעלם ממני?" שאלתי.
"את לא יכולה להגיד לי שלום מול פיטר!" אמר להגנתו. "הוא יהיה הראשון שיפטר אותי אם-"
"-אוך דני, די כבר." כבר לא יכולתי לשמוע דבר בנוגע לנושא. "בסדר, אני מבינה."
"על מה צ'ארלי דיבר איתך?" שאל.
"ניחוש אחד." אמרתי.
"אמא שלך?"
"כמובן."
"ומה אמר?"
"הוא רצה שנדבר עליה אבל עזבתי באמצע. באמת ששום דבר שהוא יגיד כבר לא יעניין אותי."
"סאמר, אל תעשי שטויות. היית צריכה לשמוע מה יש לו להגיד."
"הוא כבר אמר הכל בפעם הראשונה שדיברנו. ומעבר לזה יש לי צרות גדולות יותר. אתה רוצה אולי לצאת קצת ללונדון?" הבטתי בחלון הגדול לידי שהשקיף על הנוף בחוץ.
דני לא ידע מה להגיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: