דני משך אותי אל עבר אותו הנוף שראיתי קודם עם צ'ארלי.
פתאום התחשק לי לעזוב הכל ולרוץ. שיחררתי לדני את היד והתחלתי להתקדם במהירות אל עבר העצים הרחוקים, שבחושך היה קשה לראות אותם.
הרחתי את הדשא, ואולי גם את החופש שבלהשתחרר מהכל. זה הזכיר לי את הריח של הים.
דני רץ אחרי וכשסוף סוף הגענו לעצים התגלגלתי על הדשא ונשענתי על גזע עץ. דני עשה כמוני.
הנשימות שלנו היו כבדות ממאמץ, אבל משום מה לא יכולתי להפסיק לצחוק. כשדני ישב לידי, הייתה לי מעין תחושה משונה שדגדגה בבטן. עם דני יכולתי להרשות לעצמי לשכוח מהכל לכמה רגעים ולהיזכר בדברים שאני אוהבת באמת.
עכשיו אין חוקים, אין אומנת, זה רק אני, דני, והריח הזה שמדגדג באף. הצחוק שלנו המשיך להתגלגל.
"את קפצת מחלון!" דני אמר בסופו של דבר כשחזר אליו האויר.
"איך ידעת שאני כאן?" שאלתי כעבור כמה רגעים וכעת כבר הפסקנו לצחוק. הרי בכלל לא יצא לי להיפרד ממנו.
"ראיתי אותך בחדשות" הוא אמר. "את מפורסמת עכשיו"
"הייתי בטלויזיה?" שאלתי בפליאה. גם כשהייתי במסיבת עיתונאים עצמה לא תיארתי לעצמי שזה אומר שאני אתפרסם.
הוא הנהן. "אמרת שגדלת באמריקה"
"בחיים לא שיקרתי כל כך הרבה" אמרתי.
"בחיים לא שיקרת בכלל" הוא אמר.
"אולי לא לך" צחקתי. הרי לא יתכן שלא שיקרתי אף פעם.
"למה בעצם אמרת את זה?" הוא שאל.
"אני לא בטוחה..." מלמלתי. "בטחתי באומנת וחשבתי שאני עושה את הדבר הנכון אבל... אני לא בטוחה אם כדי להמשיך לבטוח בה" אמרתי. "הארי אמר לי שהיא הייתה מבקרת בארמון בקביעות עוד מלפני שנים רבות"
"הארי?" דני שאל. "הנסיך הארי??" כנראה לקח לו רגע להבין וצחקתי. "את יודעת למה היא ביקרה כאן?"
"אני כבר לא בטוחה שאני יודעת דבר על עצמי..." מלמלתי. "היום סיפרו לי שהנסיך צ'ארלי הוא אבא שלי, אתה מתאר לעצמך?" לבשתי חיוך מאולץ.
"לא האמנתי לזה כששמעתי על כך בטלויזיה!" הוא אמר. "הייתי חייב לשמוע את זה ממך"
"אומנת אומרת שאמא שלי ביקרה בבית באותו הבוקר שהיינו בים. אתה חושב שזה נכון? שפעם הראשונה בחיי אני עוזבת את הבית ללא אומנת או רשות ממנה, אמא שלי קופצת לביקור?"
"נשמע לי מוזר.." הוא מלמל. "ותפסיקי לקרוא לה אומנת. את בעצמך אמרת שהפסקת לבטוח בה, אז אין סיבה שתמשיכי לכבד אותה כל כך"
"אז איך אתה מציע שאני אקרא לה, גרטה?" התלוצצתי. מעולם לא הורשיתי לקרוא לה כך. "ואמרתי שאני חושבת שכדאי שאפסיק לבטוח בה. בנתיים אני בוטחת בה בניגוד לרצוני"
"אני חושב שכדאי שתגלי מי החברים שלך בארמון" דני אמר.
"חברים?" אמרתי מופתעת. "אתה החבר היחידי שלי" וזה באמת היה נכון. מעולם לא הלכתי לבית הספר כי תמיד למדתי בבית, והנער היחידי שהכרתי שהיה בן גילי, הוא דני.
הוא צחק. "אז אולי כדאי שאני אעבור לארמון"
חייכתי לעברו. "אולי באמת" קמתי והתחלתי לרוץ בחזרה לארמון.
ברגע שנכנסתי לארמון אחרי שנפרדתי מדני, הבחנתי במשנהו מוזר.
עוזרת הבית שעמדה בפתח, הביטה בי ושולחה אלי מבט מודאג. לפני שהספקתי לשאול אותה דבר היא הסתובבה והתקדמה במהירות אל עבר המדרגות שהובילו בסופו של דבר אל החדר שלי. ניסיתי לתפוס את צעדיה אך לא הצלחתי.
עוד לפני שראיתי את דלתות החדר פתוחות לרווחה הבנתי שמשהו לא בסדר בגלל הרעש שהגיע מהכיוון.
בחדר שלי היה כאוס מוחלט. עמדו שם שומרים רבים, לפחות חמישה, וכולם חיפשו משהו. או אולי מישהו?
כיחכחתי בגרוני. חלקם הרימו מבטים אלי, חלקם פשוט עזבו את החדר בלי לומר מילה, חלקם נצמדו לקירות. כך או כך תוך רגע נפל על החדר דממה מחדש.
"בריג'יט!" שמעתי את צ'ארלי קורא מאחורי.
"סאמר" תיקנתי אותו. בריג'יט הוא רק שמי האמצעי, אך הוא התעלם.
"איפה היית? קיבלתי הודעה שנעלמת"
"במטבח" שיקרתי.
"ומה מעשייך שם בשעה כזו בלילה?"
"ניסיתי לישון, אך הבטן שלי קרקרה מרעב" אמרתי ובדיוק באותו הרגע הבטן שלי עשתה רעשים.
"כנראה שלא אכלת מספיק..." צ'ארלי אמר עם טון של ספק בקולו. הוא הביט בבטן שלי כשהוא אינו מאמין לדבריי.
"משום שמיהרתי כל כך חזרה" המשכתי לשקר למרות שידעתי שהוא לא מאמין למילה שאני מוציאה מהפה. קדתי קידה קטנה והרמתי מבט אליו. נדמה היה כי באותו הרגע הוא הפסיק להאמין לתמימותי.
"וכעת סלח לי, כי ארצה לישון" אמרתי בקול נינוח ושלו. עשיתי את צעדיי לעבר המיטה.
לא שמעתי אותו עוזב, אבל כשהסתובבתי הוא כבר לא עמד שם.
גרטה נכנסה לחדר בבטחון ופתחה את החלונות והדלתות כדי שאתעורר מהאור.
היא הניחה ספל של תה ליד מיטתי בזמן שעברתי משכיבה לישיבה.
"את עדיין חולה?" היא שאלה והניחה את ידה על המצח שלי. ממבטה הבנתי שעדיין יש לי חום.
"למה לא אמרת לי?" שאלתי.
"שיש לך חום? איך הייתי יכולה לדעת?"
"לא, למה לא אמרת לי שאת יודעת שאני חלק מכס המלוכה. למה לא אמרת לי?"
"בריג'יט, אינני יכולה-"
"-קוראים לי סאמר" קטעתי את דבריה. למה גם היא בחרה לקרוא לי כך היום?
"המלכה מבקשת שנקרא לך בשמך הבריטי. היא טוענת שסאמר זה אמריקאי מדיי" אומנת הסבירה.
"אני קובעת את שמי" אמרתי. "קראי לי סאמר או שתעזבי את חדרי" לא היה לי סבלנות.
"נערתי, ברור לי שאת כועסת, אך זכרי שגברת תמיד צריכה לשלוט על כעסה. האדם הפשוט בדרך כלל אינו מבין שהטינה רק בעצמו בסופו של דבר"
"בכל אותן הנסיעות, כל אותם הימים בלעדייך, את הגעת לכאן, נכון?" שאלתי.
"זה כבר לא משנה" היא אמרה.
"ידעתי שזה נכון!" צעקתי. אומנת אף פעם לא ענתה ישירות כשהיא לא רצתה להתוודות. "וכל השנים האלה חשבתי שהנסיעות שלך הם כדי לפגוש את אמא שלי!"
"זה לא שקר" אומנת הגנה על שמה. "גם אותה פגשתי, ונכון, גם כאן ביקרתי"
"מתי התכוונת לספר לי?" שאלתי בכעס.
"אמך רצתה לספר לך. היא אסרה עלי לעשות זאת בלעדיה ונדחקתי בין הפטיש לסידן. הייתי צריכה להגיד לך לפני מסיבת העיתונאים"
"היית צריכה להגיד בלי שום קשר לעיתונות!" צעקתי. "מעולם לא סיפרת לי דבר על אבי! היו לילות שדמיינתי שאולי בכלל אין לי אבא משום שלא הזכרת את שמו אף פעם!"
"יש דברים שלא אוכל לספר לך היום. יש דברים שלא תוכלי להבין גם אם אומר לך"
"צאי לי מהחדר" הפצרתי בה. היא הייתה מופתעת אך עשתה כדבריי.
רגע לפני שיצאה הייתי חייבת להוסיף "גרטה אני מבקשת שתעזבי את הממלכה"
היא שלחה בי מבט, וקדה קידה קטנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: