אין הרבה מה לומר, חוץ מתודה.

הפרק יעלה עוד יומיים, בשבילכם

פרולוג

פברואר 2009

לכו תזדיינו. אין לי כח יותר.

לכו תזדיינו. הגעתי לקצה. אין לי מאיפה להמשיך.

לכו תזדיינו. תתרחקו ממני. זה בכל מקרה הנטייה הטבעית שלכם.

זה כמו שהייתי קטנה, ואמא הייתה מבקשת ממני לסדר את הבית, הייתי מסדרת בכאילו את חלק מהדברים.

כמו להכניס את האבק מתחת לשטיח. הכל נראה מושלם.

המשפחה שלי תמיד הצטיינה בזה.

לכו תזדיינו.

אני מתפרקת. אני נמסה. והכל..

בגלל.

אסור לי לראות אותו יותר. אני אשבר. אני נכנסת למערבולת שחורה. אני רוצה..

אין לי אפילו רצון למות, כי אני מפחדת שזה לעולם לא יפסק, גם אחרי המוות.

ספק אם אלוהים נותן לנוטלי החיים להרגיש את השלווה שלהם הם יחלו כל כך.

אז אני לפחות אוכיח לעצמי, שאני יכולה.

בזמן האחרון אני מרבה להוכיח, כי..

אסור לי לחשוב עליו. לא לדמיין אותו. לא להגיד.. אני אוהבת אותך.

כל כך מגוחך. תפסיקי!

אני מביטה בחוץ, בשמש מבצבצת. קוראים לה שמש משקרת.

במה אנחנו שונות.

לכו תזדיינו. כבר הפסקתי לחיות. אני משולה למתה.

כרגיל אני מגזימה. אבל..

נשברתי.

ינואר, 2009

עוד חצי שעה של עצב.

אני רוצה לצרוח!

די!

די!

די!

די!

תפסיקו! תפסיקו להכניס אותי מתחת לשטיח. אני לא לכלוך. אני רק ילדה שבורה. גופה.

אלוהים שלי. קשה לי. כל כך..

אל. אל תעשה את זה לי.

אני שונאת אותו.  אני שונאת את הפסנתר. את התיכונים. את המגמות מוזיקה. את המגמות בכלל. אני שונאת את אבא שלי. אני שונאת את אמא שלי. ואת שתי האחיות שלי. אני שונאת את החברות שלי. אני שונאת את הריקוד. את הנגינה. אני שונאת כל כך הרבה דברים,  אבל בכל זאת אני ממשיכה להעמיד פנים.

אהבה. הו. אני אוהבת את הכל!

אני שמחה שאני מנגנת. שיש לי את הזכות לנגן. שאני מנגנת כל כך יפה. אני שמחה שהוא לימד אותי מה זו אהבה. אני שמחה שאני יפה, צוחקת, טובה. אני שמחה שיש לי את אפשרות הבחירה אם להיבחן או לא. אני שמחה שההורים שלי לוקחים גם קצת זמן לעצמו, יהיה לכם כח לטפל בשיגעונות שלי.

אני שמחה. אני אוהבת.

תמשיכי להאמין. בסוף עוד..

תרגישי.