פרק א',

משחק מכור.

"אדוארד, תפסיק!" רוזלי קראה והביטה בו ברוגז.

הוא הקשיח את לסתו, מגחך בשקט. "את פשוט כל כך צפויה, גם מבלי להקשיב הייתי יכול לצפות את המהלך הזה."

"שתוק," היא בחנה את קלפיה בתסכול.

"ג'ספר, תורך" אליס חייכה אליו חיוך ערמומי.

"טוב, נמאס" ג'ספר הניח בגיחוך מעושה את קלפיו על השולחן. "אי אפשר לשחק עם שניכם, הבטחתם שלא תעשו את זה."

אמט התרווח על הספה בנינוחות. "באמת הבטחתם. אבל יש לי רעיון מעניין." הוא התרומם במהירות.

בואו נראה מי ינצח, אם אדוארד ישחק נגד אליס." אמר בהתגרות.

אדוארד הרים גבה בהתנשאות. "בזבוז זמן."

"אני דווקא חושבת שזה רעיון נהדר," אליס אמרה בלבביות והחלה לטרוף את הקלפים.

"את יודעת שאנצח," הוא המשיך.

"נכון לעכשיו, אני לא יודעת כלום." היא העבירה לו שמונה קלפים. "אז אתה משחק, או לא?"

הוא הביט בה בשחצנות והתרומם בתנועה חדה, והקלפים היו בידו.

רוזלי התכופפה לעבר ג'ספר ולחשה לו מלמול שקט.

"שמעתי את זה." אדוארד אמר מבלי להזיז את עיניו מהקלפים. "ואני יכול לעמוד בפני ג'ספר," הוא הוסיף.

"לא, אתה לא," ג'ספר זרק.

"נסה אותי"

"אדוארד, יקירי, אני מציעה לך להתרכז במשחק, התנשאות לא תעזור לך בפני מהלך הבא שלי." אליס הפטירה בחיוך לבבי, מגנה על ג'ספר כמו לביאה המגנה על גוריה.

"מה שתגידי.." מלמל אדוארד, והנימה הבטוחה שלו התערערה במקצת.

"טוב, בוא נראה מה תאמר על זה." היא חייכה חיוך מרוצה והחלה לפרוס את קלפיה על השולחן.

ברגע שהניחה את הקלף הראשון, מספר דברים קרו בו זמנית.

היא תפסה בראשה והתנודדה לאחור. ג'ספר נעמד לצידה במהירות, ואדוארד ניתח בקיר בצידו השני של החדר, מבט מיוסר ומוכה הלם על פניו.

לרגע היה נראה כאילו אליס הולכת להקיא, מבט כואב על פניה, מנסה לשמור את שראתה לעצמה.

לבסוף פלטה בשקט כאילו מקיאה את המילים. "בלה,"

רוזלי, אמט וג'ספר הזדקפו והתקשחו.

לרגע כולם חשו בניסיונותיו של ג'ספר להקל על המתח ששרר בחדר, אבל במהירות ההרגשה הרגועה נעלמה.

לרוב הם היו משפחה פתוחה, אבל הם לא דיברו עליה כבר עשר שנים. בהתחלה הם ניסו לדובב אותו, אבל אפילו קארלייל לא הצליח לפרוץ את מעטה ההגנה שאדוארד עטה סביבו.

כשאדוארד חזר הביתה באותו לילה, הוא סיפר לקארלייל בשקט מיוסר את שקרה, ועלה לחדרו.

אליס ואסמה התייפחו זו כל כתפה של השנייה. אמט וג'ספר נראו מבוהלים וכואבים. רוזלי עמדה קפואה, מבט שונה על פנייה, וקארלייל התיישב בשקט על הספה, מבטו מרוכז בדבר בלתי ידוע.

מאז הכל התנהל בבלבול. כולם חשו במצב רוחו האחר של אדוארד, אבל אפילו לא ג'ספר הצליח לשנותו.

הכל שכח, שמה שכח ולא נשמע יותר בבית. בהדרגה חזר להיות אדוארד האדם שהיה לפני שפגש אותה, והמצב חזר לקדמותו.

אליס התנערה מאחיזתו של ג'ספר ונעמדה, מהירה כברק, ליד אדוארד, נוגעת בכתפו קלות.

"אני מתנצלת," היא אמרה בקול חנוק ורשמי. "הייתי צריכה לשמור את זה לעצמי."

מבטו סר אליה כחץ, ועיניו התבוננו בה עמוקות, מנסות לברר את שהסתירה ממנו, לא מרפות מהמבט המעונה.

הוא בלע את רוקו, וניכר עליו שהתאמץ מאוד להגיד את המילים הבאות. "מה.. בלה?" כשאמר את שמה עיניו איבדו ברקן לרגע.

"אני לא יודעת.. למה אמרתי," היא השתתקה לרגע. "בלה."

הוא הביט בה במבט חודר וחסר סבלנות.

"ראיתי משהו אחר, בכלל. זה היה חדר קטן, במקום.. אחר. והיה שם פסנתר שחור, ונערה ישבה לידו וניגנה.

ולידה ישבה אישה עם שיער אפור."

הוא שתק. "מי זאת? מה היא ניגנה?" פלט לבסוף.

"אני לא יודעת, היא ניגנה משהו שאף פעם לא ניגנת."

מבטו הקודר המשיך להביט בנקודה בלתי מוסברת מאחורי גבה. "זמזמי לי." אמר בנוקשות, מסרב להזניח לפרט הקטן, כהרגלו.

היא נעצרה לרגע, ואז החלה לזמזמם בשקט, ובכל זאת כל יושבי החדר שמעו אותה.

הוא קטע אותה. "בטהובן. סונטת אור ירח." מלמל. "איך היא נראתה?"

"נערה. גבוהה, שיער כהה וארוך, נפוח מעט. ויש לה הבעה מרוכזת על הפנים." היא חזרה אחורה.

"אז.. למה בלה?" הוא לחש.

"אני לא יודעת.. אני באמת מצטערת. בואו פשוט נשכח מזה, בינתיים." קולה דעך.

הוא הנהן והלך באיטיות לא אופיינית לעבר הספות. הוא נע לעבר קלפיה של אליס והציץ בהם.

אף אחד כבר לא עצר אותו. הוא הביט בהם לרגע, והנהן בהסכמה.

"ניצחת, באמת צדקת." הוא אמר בפשטות כנה וכואבת, והניח אותם בחזרה על השולחן.

"ערב טוב" הוא מלמל בשקט, ועזב במהירות לעבר גרם המדרגות, הישר לחדרו.

"אנחנו לא מנסים להכריח אותך לעשות דברים, אנחנו רק מודאגים.." רנה אמרה בעדינות.

"אז אתם לא צריכים להיות, כי הכל בסדר. כשיגיע הזמן אני אמצא את מי שיתאים לי, ואז.. נתחתן. אני לא כל כך מבוגרת, אתם יודעים." היא אמרה בבוטות.

"ברור שלא.. פשוט תהינו, מתי זה יהיה.." צ'רלי ראה את מבטה והאדים. "לא שאנחנו חושבים שלא תמצאי מישהו, פשוט ראינו.. כלומר, לא ממש ראינו שאת מחפשת, וזה מה שהדאיג אותנו.. זאת אומרת, זה לא רע לפרוח מאוחר, כל עוד בסוף תפרח שושנה, אבל לטבע יש חוקים משלו, וחשבנו.. שאולי, כלומר, תרצי ילדים ומתישהו.." מלמוליו של צ'רלי גוועו.

"מתישהו מה?" בלה תקפה אותו.

"כל מה שהוא מנסה להגיד, מתוקה, זה שאולי כבר הגיע הזמן לחפש.." רנה נגעה קלות בכתפה.

היא התנערה מאחיזתה בעדינות. "טוב. אני הולכת." היא סיימה את השיחה במבט קודר.

"חכי, לאן?" רנה קראה אחריה.

הדלת נטרקה ומשב רוח קריר אוויר אפף את המטבח.

היא רצה לעבר העצים הסבוכים, דורכת על העלים המרשרשים.

היא הביטה סביב, מצפה לראות אותו, כרגיל, אבל הוא לא היה שם.

היא הסתובבה ולפתע הוא עמד לפניה, על פניו מבט משונה.

"הבהלת אותי," היא פלטה באנחה. והוא שתק.

"הקשבת." קבעה.

הוא הנהו במבט רציני, והסתובב לעבר אחד העצים.

"אתה שקט.." היא מלמלה, תמהה.

לפתע הוא הסתובב בחדות, מביט בה עמוקות, ניכר עליו ששוקל משהו.

היא ניחשה על מה הוא חושב. הוא נראה שוקל, בניגוד להבעתו ההחלטית והתמידית. היא החליטה לנצל את ההזדמנות הנדירה ולפתוח בהפצרות.

היא התקדמה לעברו במהירות.

"אני מתחננת, אדוארד.." לחשה בתחינה לאוזנו הקפואה. "אני בטוחה, כבר אין לי אפשרות בחירה. אתה לא מבין? בסוף אשאר רווקה זקנה ואומללה, בלי אף אחד. אני לא אצליח להתאהב שוב. אתה גוזר עלי חיים בודדים. אני מתחננת.." קולה נשבר.

לסתו התקשחה, והיה ניכר עליו שהוא מעונה, שוב.

היא ניסתה להקל עליו, מפחדת שהגזימה. "אני מזדקנת, אתה יודע" התבדחה. "עוד נסתובב ברחוב, נער בן שבע עשרה ואישה בת חמישים," גיחכה.

הוא פתח את פיו וסגר אותו. עברה דקה.

"תבטיחי לי. תבטיחי שזה מה שאת רוצה.. תבטיחי שלא תתגעגעי לחייך הקודמים, שלא תרגישי חרטה.." הוא מלמל במהירות בלתי אפשרית ושקטה.

היא שתקה לרגע. "זה מה שאני רוצה. אני לא יכולה להיות יותר בטוחה. אני לא יכולה להבטיח לך שלא אתגעגע, אבל אני יכולה להבטיח לך שלא אתחרט. תצטרך לעזור לי בזה, אדוארד. אני ארגיש בודדה. אבל יהיה לי אותך, וזה יעלה על כל פרט בחיים הנוכחיים שלי."

הוא נראה רגוע יותר. סוף סוף הוא מצא היגיון בדבריה. הוא לא יכל להאמין שהיא לא מוצאת פגמים בתכניתה.

"בלה, לא יהיו לך ילדים." הוא מלמל חרש.

היא שתקה לרגע. "יהיה לי אותך."

הוא התקרב אליה באיטיות לא אופיינית, מצמיד את שפתיו אל שפתה העליונה. היא עמדה דוממת. שפתיו התקדמו אל קוו הלסת שלה. לאט הן ירדו אל צווארה, עוטפות כל רצועת עור נראית. ידיו נגעו קלות בעצם הבריח שלה, מתנדנדות כלפי מטה. היא הרגישה את ידיו הקפואות נוגעות בראשית שדיה, ונשימתה נעצרה. לרגע נעלמה ממנה ההרגשה הנוראית, שאפפה אותה בשנים האחרונות. ההרגשה שאדוארד נשאר צעיר ברוחו ובגופו, והיא מזדקנת מיום ליום. בכל שנה שעברה הרגישה יותר תקועה. בכל מבט שנעצו בהם, היא הרגישה מושפלת יותר ויותר. הרגשה מעוררת רחמים. אישה בת עשרים ותשע אוחזת בידו של נער בן שבע עשרה. אבל לרגע היא חשה כמו באותם ימים שרק הכירו.

הוא קטע את מחשבותיה בחיוכו השובב, מרוצה שהצליח לגרום לליבה להשתולל.

"אוקי." הוא פלט.

היא הביטה בו נדהמת. זה קורה. זה באמת קורה.

"אני צריך לדבר עם המשפחה שלי קודם. אני אבוא לאסוף אותך בערב. תספיקי להיפרד עד אז?"

היא בלעה את רוקה במחשבה על צ'רלי ורנה, והנהנה חלושות.

"ללוות אותך?" הוא שאל בעדינות.

"לא, אני אלך לבד." היא חייכה חיוך קלוש, ליבה מפרפר מרוב התרגשות.

והוא נעלם.

"אני כאן" אדוארד המהם לעבר אליס, שעיסתה את שיערה ברכות, ישובה אל מול המראות.

"אהא.." היא המהמה בחזרה, עוצמת עיניים.

הוא שתק והתיישב, מביט בחדר.

הוא נמנע מלהיכנס לכאן, רוב הזמן, עקב הריחות המשונים שעלו מהשמנים והבשמים הרבים.

אליס הביטה בו דרך המראה.

"אני מצטערת.." אמרה שוב, מנסה להבין את מטרת בואו.

"אין על מה," פלט ביובש, והיסס לרגע. "ספרי לי עוד"

היא דממה לרגע, ואז הסתובבה להביט בו.

"אין לי מה, אני מצטערת. אמרתי לך את כל מה שראיתי. אולי עדיף שפשוט תשכח את זה." היא התנצלה.

הוא הניד בראשו ונאנח."אני לא יכול.. אני חייב לדעת איך זה מתקשר לבלה."

"אין לי תשובה לזה.. אני יכולה רק לחזור על מה שראיתי." היא אמרה בפשטות.

"אז תחזרי. תחזרי עד שאני אבין. צייני כל פרט, בבקשה" הוא הביט בה בתחינה.

היא הניחה את השמן על השולחן ושטפה את ידיה בעדינות, עד ששריד השומניות האחרון נעלם מעל עורה.

היא התיישבה בישיבה מזרחית על השטיח, ועצמה את עיניה.

"טוב.. אני רואה חדר צדדי, קטן. בצד שמאל.. יש פסנתר שחור ומבריק, כאילו מצופה לקה. יש לו קלידים לבנים מאוד. לצידו עומד כיסא שחור וארוך.. עליו יושבת נערה." היא דיברה באיטיות.

"תארי לי את הנערה.. היא.. היא דומה לה?" קולו נשבר.

"מבחינת המראה החיצוני אני לא רואה הרבה דמיון.. היא לבושה בשמלה כחולה כהה וקצרה. היא לא נועלת שום נעליים. השמלה מאוד קצרה, אז אני יכולה להסיק שהיא גרה במקום חם.. " היא פתחה את עיניה, מבט מוטרד בתוכן.

"אליס, את יכולה.. אני לא יודע, לנתח את הבגדים שלה אחר כך?" הוא מלמל בקוצר רוח..

"אוקי," היא שלחה לו מבט מרוגז. "אז.. יש לה עור בהיר, אבל לא כמו של בלה.. שיער שיכול להזכיר את השיער שלה, אבל הוא יותר כהה ונפוח יותר, אבל.. אני חושבת שהדבר שגרם לי להגיד את השם שלה.." היא עצרה לרגע.

"אני חושבת שזו ההבעה. יש להן אותה הבעה. היא כל כך מרוכזת, והיא מנגנת כל כך יפה.. היצירה לא נראית כל כך מורכבת, אבל.." היא עצמה את עיניה בחולמניות, שגרמה לאדוארד לייחל יותר מכל לראות את אותה תמונה. "היא מנגנת אותה במין כעס שקט כזה.. זה נראה כאילו היא מנסה להדחיק אותו.."

אדוארד קם לפתע, נושם עמוקות. היא הביטה בו, מנסה לתהות מה מבלבל אותו באותה נערה כל כך.

"אני לא יודע.." הוא ענה למחשבתה. "אני אחזור אחר כך, בסדר? אני צריך קצת זמן.."

היא קמה בתשובה וחזרה לשולחן הבשמים שלה. היא הביטה בו דרך המראה וחייכה.